1. בואו נודה על האמת - משחק האולסטאר הוא משחק משעמם, שאם לא הימרתם בסכום גבוה על סך הנקודות שייקלע בו אין בו מספיק עניין על מנת להשאיר עפעפיים עייפים פתוחים לפנות בוקר.
מההתקפה הראשונה ועד להתקפה האחרונה (כי הגנה אין) השחקנים רצים מצד לצד, מעיפים שלשות וקופצים להאלי הופים, ואחרי כמה דקות זה מרגש כמו לשבת על ספסל בתחנת רכבת ולצפות בקרונות עוברים, אחד דומה לקודמו. אם אתם לא ילדים בטווח הגילים 12-9 מדובר בשעשוע שפג תוקפו, מסטיק לעוס שכבר שכחנו את טעמו, הכרח של לו"ז שהליגה מקיימת מתוך הרגל, כמו יחסי מין שבועיים של זוגות הנשואים יותר מדי זמן.
ואולי כל האירוע נוצר על מנת לתת לכוכבי הליגה ערב אחד שבו ירגישו איך ג'יימס הארדן שומר בהגנה בשאר ימות השנה, ולראסל ווסטבורק, ה־MVP של המשחק, יש משחק נוסף שבו יש לו תירוץ ערכי לא למסור. 136 ניסיונות לשלוש במשחק הזכירו שתחרות השלשות היתה כבר, לא? כי אם בעבר תחרות השלשות וההטבעות היתה המנה המקדימה, היא הפכה, בעיקר השנה, למנה העיקרית והחיננית, שחשפה מקוריות, עניין וכיף.
המבוכה של המשתתפים בתחרות השלשות בהשתתפות סטף קרי וקליי תומפסון שקולה למתחרים בתחרות הלחנה בהשתתפות מוצרט ובטהובן, ולמזלו של עומרי כספי נמנעה ממנו ההבחנה בין בני אלים לבני אנוש. והעובדה שאריק גורדון לא זכה בתחרות ההטבעות היא עדות לכך שגם אם יושבים הכי קרוב שאפשר לשחקנים, אפשר לפספס גדולה של רגע ולהשאיר טעם חמוץ־מתוק.
2. והיתה גם פרידה מקובי בראיינט, במשחק האולסטאר האחרון שלו. לברון ג'יימס ניסה לשחק איתו אחד על אחד, אך לא הצליח ליצור קסם או תחושת הזדהות עם גדולים מהמשחק. אחר כך ג'יימס התפרץ לראיון של בראיינט בחינניות של חרסינה בחנות פילים. שמישהו יספר לו שהוא הרבה יותר מצחיק כשהוא מכחיש שהוא לא מעורב בפיטורי המאמנים שלו. בכל מקרה, דקה לסיום המשחק כולם עמדו, כולם מחאו כפיים, כולם חיבקו את בראיינט, כולם עשו כבוד, אבל למרות שהראש הכיר בגדולה, הלב קצת סירב להיפתח והעיניים נותרו יבשות, בעיקר כי הן נעצמו כבר מזמן, חולמות על רכבות שחוצות את טורונטו לאורכה ולרוחבה.
3. ואם המשחק הוא תחנת רענון לקראת המחצית השנייה של הליגה, בא סטף קרי וקבר סל מחצי מגרש במהלך האחרון של המשחק, מזכיר לכולם מי מתכוון להגיד את המילה האחרונה העונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו