פריימריז: ניצחון האנטי ממסדיות

ניתוח ראשוני של תוצאות הפריימריז שהתקיימו שלשום במדינת ניו המפשייר מצביע על כך שהכוחות האנטי ממסדיים, הן במחנה הרפובליקני והן במחנה הדמוקרטי, זכו לניצחון מהדהד וסוחף. דונלד טראמפ המגה קפיטליסט מזה, וברני סאנדרס הסוציאליסט מזה, זכו לרוח גבית מצד פלח משמעותי של ציבור בוחריהם, שמאס באליטה הוושינגטונית ובדפוסי התנהלותה במרחב הפוליטי, החברתי והכלכלי, והציעו - כל אחד בדרכו - חלופה רדיקלית לסדר הקיים.

ואולם מעבר לעובדה שניו המפשייר חשפה בבירור עד כמה עמוקה היא הכמיהה לתמורה בחלוף שבע שנים של ממשל אובאמה, ההכרעה העידה על עוצמת השסע הפנימי בתוככי המפלגה הרפובליקנית. במיוחד אמורים הדברים לגבי המתקפה החזיתית החריפה שניהלו אחדים מן המועמדים הרפובליקנים, ובראשם מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי, כנגד מי שהצטייר בעקבות הצלחתו בסיבוב הראשון של המערכה במדינת איווה, מרקו רוביו, כבעל פוטנציאל מבטיח לנסוק לצמרת. זאת, תוך ניצול מרבי של מעידתו במהלך העימות הטלוויזיוני שהתקיים בסוף השבוע האחרון בין המועמדים הרפובליקנים. מתקפה זו תרמה במישרין לעצירת התנופה של הסנאטור מפלורידה, ולעובדה שמצא עצמו מרוחק מן המקום השני (שהיה מעניק לו עמדת זינוק נוחה לקראת המשך המירוץ). לעומת זאת הצליח מושל אוהיו, ג'ון קייסיק, לזנק עד למקום השני. זאת, על רקע יכולתו למצב את עצמו כחלופה שקולה יותר ומתלהמת פחות בהשוואה לעמדותיו הפסקניות ולסגנונו הבוטה והמשתלח של טראמפ.

עם זאת, אפשר להעריך שהצלחתו המפתיעה של קייסיק תהיה גם שירת הברבור שלו. שכן, בהיעדר תשתית ארגונית מינימלית בחלק ממדינות ההכרעה הבאות, יתקשה להרחיב את מוטת השפעתו אל מול המכונה המשומנת של טראמפ.

האם תפיק המפלגה הרפובליקנית את הלקח המתבקש מן הפריימריז של 2012, ותעניק בקרוב את תמיכתה לאחד מן המתמודדים? לפני ארבע שנים החליש השסע הפנים־מפלגתי את מעמדו של מיט רומני, שזכה במינוי אך נותר חבול ופגוע. הפעם לא ברור עדיין אם תתחולל שוב "מלחמת אזרחים" חסרת עכבות שתותיר את המפלגה מדממת, דווקא כשמנגד משדר המחנה הדמוקרטי סימני מצוקה.

ואכן, אם נפנה את מבטנו אל עבר היריב הדמוקרטי, לא נתקשה להבחין בחולשתה של המועמדת הדמוקרטית הבכירה, הילארי קלינטון. לאחר שניצחה באיווה על חודן של הטלות מטבע, היא הובסה שלשום ללא תנאי על ידי הסנאטור הדמוקרטי מוורמונט, ברני סאנדרס. הגם שמפלה זו היתה צפויה (שכן המדובר בחצר האחורית של מדינתו ורמונט, בזירה שבה הוא מוכר ואהוד זה שנים), הפתיע היקפה. בכך ניתן ביטוי לעובדה שקלינטון אינה מעוררת התלהבות כלשהי בקרב חלק, לפחות, מן התשתית הדמוקרטית הבסיסית והחיונית לניצחון בנובמבר. במיוחד אמורים הדברים לגבי האגף הליברלי ונציגי הדור הצעיר במפלגה, שהפנו עורף ליקירתו של הממסד והעניקו את קולם לסאנדרס הסוציאליסט, המרוחק בעמדותיו שנות אור מאושיות היסוד שעליהן מושתתת ההוויה האמריקנית במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי.

גם אם עתידה קלינטון להתאושש ולזכות בניצחון מוחץ במשוכה הבאה, שתתקיים במדינת דרום קרוליינה (הרבה בזכות תמיכתם המסיבית של המצביעים השחורים), אין להתעלם מהסתייגותם של קהלי מפתח אלה ממי שמסמלת בעיניהם קיפאון וקיבעון מחשבתי (שלא לדבר על שובל הבעיות והשערוריות, הממשיך ללוות אותה). אם הסתייגות זו תתורגם להימנעות מסיבית מהצבעה למענה גם ב־8 בנובמבר (בהנחה שתזכה במינוי מטעם מפלגתה), עתיד הבית הלבן - כמו בבחירות 1968 - ליפול כפרי בשל לידיה של המפלגה הרפובליקנית. ביום ההכרעה ב־1968 זכה המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, מן ההפקר. זאת, מפני שהאגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית, שתמך בנסיגה לאלתר מוויאטנם, העדיף שלא להעניק את קולו למועמד המפלגה, סגן הנשיא יוברט האמפרי, שהיה מזוהה עם אסטרטגיית ההסלמה במלחמה זו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו