אין מקום לדמגוגיה

נמשכת מלחמת המנהרות מרצועת עזה לעבר הנגב המערבי. קומנדו מובחרים שכולל את עמר בר־לב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ועפר שלח אינו חדל מלחרחר את הנושא. אין ספק כי מדובר בסוגיה נכבדה ותפקידם של אישי ציבור להעמיד את הממשלה על חומרתה וסכנתה, אך היא מביאה את מערכת הביטחון הישראלית - וגם את הפוליטיקה המפלגתית - למקומות בעייתיים.

אין הפתעות, יש שתי דרכים להילחם במנהרות אשר הפכו לנשק האסטרטגי של חמאס, ושקיבלו משקל יתר פסיכולוגי עם גילוי סימני החרדה בצד הישראלי. האחת היא למצוא מין "כיפת ברזל" תת־קרקעית. צה"ל מחפש, האמריקנים מסייעים במימון, אין מדינה שהגיעה ליעד. ישראל תגיע, כרגע אין עדיין. עושים הרבה, כל מה שאפשר, מה הטעם והתועלת להגביר חרדה?

האחרת היא לפעול נגד המנהרות. כל הצמרת הביטחונית של העשור האחרון - בנימין נתניהו, אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי איזנקוט - לא צידדו במהלך כזה. אימוצו יחזיר את ישראל ליולי 2006 עת אהוד אולמרט ועמיר פרץ ודן חלוץ גלשו למלחמה שגויה ומיותרת. נשק אסטרטגי של האויב מחייב היערכות מתאימה, אבל לא פתיחת עוד מערכה צבאית צפופה.

זה פופולרי. הלב עם תושבי נחל עוז, ושדרות, ונתיב העשרה. אך גם האינטרס שלהם אינו להרבות במערכות לחימה אלא לדלל ביניהן ולהבטיח כי משנכפו על ישראל - יסתיימו בניצחון, שגם הוא במהותו זמני. כך היה בעמוד ענן ובעופרת יצוקה ובצוק איתן, וכך זה צריך להישאר חרף ההתלהמות. יש ערך ביטחוני ולאומי ופסיכולוגי לכך שלא כל קיץ נושא בחובו מלחמה.

העיסוק המופרז בנושא - הדומה לנשיאת נשק עם כדור בקנה לכל מקום - גורר גם תקלות. מרוב ראיונות־פטפטת, הנגזרים באורח טבעי מהעיסוק בנושא, נגרר אתמול ד"ר יובל שטייניץ להידרש לעניין בבוקר־תרבות של שבת קרה, וסיפר כי ישראל האיצה במצרים להציף את המנהרות לעזה. יפה, ומה יצא? הוא הביך את הממשל המצרי בהציגו אותו כעושה רצונה של ישראל; והוא גם הוציא מהבקבוק כי

מתקיימת מחלוקת אם הצפת מנהרות כשרה מבחינת החוק הבינלאומי. ישראל הפסידה שלא לצורך.

נא להחזיר את הבירור לממדים הראויים בניכוי הדמגוגיה והפופוליזם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו