"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

משפט בכיכר העיר, במקום בדרך החוק

,עודכן

מי שחושש כי אין בישראל שום תחום המשותף לשמאל ולימין יכול להירגע. חשיפתן בתקשורת של עדויות עלומות פנים על הטרדות מיניות, שלכאורה ביצע השחקן משה איבגי בעמיתותיו, מעידה כי קיים מכנה משותף רחב: ניצול לרעה של המעמד, הטלת מורא, הכפשת שם ברבים ועשיית משפט שדה - כל אלו עיוורים לעמדות אידיאולוגיות ואינם מבחינים בין נבחרי ציבור ואנשי תרבות על פי דתם, דעתם, גזעם ומינם.

וכמותם עיוורת התקשורת הממוסדת של היום, שלא לדבר על הרשתות החברתיות, המתייחסות במידה שווה של חוסר סובלנות למעשים, ובשונה מן העבר נמנעות מ"לאתרג", מסיבות בלתי ענייניות של השתייכות כיתתית/מעמדית/מפלגתית.

כולם, אבל כווווולם, מועמדים למשפטי השדה הנערכים בכיכר העיר התקשורתית. לא בית דין ולא דיין. המדיום הוא המסר, כפי שקבע הרברט מרשל מקלוהן, חוקר התקשורת והקשר בין טכנולוגיה לשינויים בתרבות, במאמר שפורסם כבר ב־1967. וכמה שהוא צדק. בחברה, שבמקביל להתפתחות התקשורת הפכה בהדרגה לאלקטרונית, דיגיטלית ווירטואלית, בני האדם מושפעים מהמיידיות שמעניקים הטלוויזיה, האינטרנט והסלולר.

והאדם שהורגל לסיפוק מיידי בתחום המידע (ומי לא?) הוא קצר רוח, עצבני, וולגרי וילדותי, חסר סבלנות ונעדר סובלנות. וממש לא מתחשק לו ללכת בדרך החוק, שלרוב אינה ידידותית למתלונן/ת על הטרדה בעבודה מכל סוג, אם אפשר לחרוץ משפט, שלא לומר לנקום, כאן ועכשיו באמצעות השיימינג.למה לפסוע בנתיב היקר והמנומנם שסופו מי ישורנו, אם אפשר להשביע את זאבי משפט השדה הרעבים תמיד?

מים רבים זרמו בירדן מאז משפטו הנחרץ של מנחם בגין, "יש שופטים בירושלים". וקולות רבים נשמעו בגנות מי שמטילים ספק בעליונות בתי המשפט בכל הנוגע לעשיית הצדק ומערערים את תהליך חריצת הדין על פי החוק, כנהוג במדינות דמוקרטיות. אך נוכח סכנת חריצת הדין המבטלת כליל את הסדר העולמי שבתי המשפט הם היהלום שבכתר שרביטו, נדם קולם. העניין הוא שאתה, שחושש לצאת היום נגד התופעה, יכול למצוא עצמך מחר מועמד לגיליוטינה בדיוק כמו האחרים. ואת, ששמחה היום לאידם של ה"נופלים", כי נמאס, באמת נמאס כבר מחציית הגבול, מהעמידה הבלתי פוסקת על משמר גופך וכבודך, עלולה לגלות מחר את ראשיהם של אישך האהוב ואחיך ובנייך מונחים על הסד. והצדק שלך ושלה ושלהם לא יראה אור בטרם תונף המאכלת.

הרי זה בדיוק מה שקרה לינון מגל, הראוי לכל גינוי על התבטאויות בלתי נסבלות, אבל בהחלט לא להתזת ראשו, בהתייחס לאמות הצדק שעליהן מבוסס עולמנו המסודר, שקבעו: אור שוקרון ומתלוננת נוספת - חוסר אשמה. רחלי רוטנר - חוסר עניין לציבור. וזה מה שיקרה לאיבגי, אם התלונות תפסחנה על החוק בדרכן לתקשורת.

"...היו שלום, אני הייתי ביניכם כמו צמח בר", צייץ מגל עם סגירת התיק שנפתח נגדו באשמת הטרדה מינית במקום העבודה. ולנו, הצופים בהצגה הטובה ביותר בעיר, לא נותר אלא לבחון את מאזן הרווח וההפסד נוכח הנורמה החדשה הפושה במחוזותינו: הקלות הבלתי נסבלת של הפעלת גיליוטינת השיימינג.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר