יצחק הרצוג ועמר בר־לב התקנאו בנפתלי בנט, ונוכח חפירת המנהרות מעזה לישראל יצאו בתביעה פומבית מביכה לבנימין נתניהו ולמשה (בוגי) יעלון להפעיל כוח צבאי להריסתן. זו תביעה המציפה שתי בעיות אסטרטגיות, שמלוות כל אירוע צבאי בעל משקל בקו התפר החרוך בין יישובי עוטף עזה לבין שלטון חמאס:
• מהלך יזום - אפילו כזה שנכלל במונח מלחמת־מנע - יקים על ישראל את כל העולם. זו כמעט חזרה למצב שאליו נקלעה גולדה מאיר בשעות האחרונות שלפני מלחמת יום הכיפורים. היא סירבה לסכל בהפצצה אווירית את ההיערכות המצרית והסורית מול צה"ל כדי שממשלות ידידותיות לא יראו בה אחראית לפרוץ המלחמה. זה יתרון הצביעות והיעדר הצדק, שפועל לרעת ישראל. מה גם שמדינות שונות רואות בעצם חפירת המנהרות מהלך לגיטימי המקביל להתחמשות צה"ל.
• שלושת המבצעים הצבאיים האחרונים הוכיחו את מגבלות הכוח, וזמניותו. אהוד ברק וגבי אשכנזי חלקו על אהוד אולמרט שרצה להמשיך ולתקוף בעופרת יצוקה; בנימין נתניהו, ברק ובני גנץ סיימו את עמוד ענן בניגוד למי שתבעו לכבוש את הרצועה; ונתניהו ומשה (בוגי) יעלון וגנץ פעלו בצעד איטי מדוד בצוק איתן. הם הגיעו ליעד וחסכו בחיי אדם.
רק שהמחלוקת היא על היעד. רובם ככולם הבינו כי אין טעם להוסיף וללחום מעבר לאופק הרסני מסוים, וכי שום מבצע לא יפתור את הבעיה. מדובר בסך הכל בהסדרי ביניים אשר לא יאריכו ימים, שנתיים או שלוש ולאחריהן - כל עוד חמאס שולט ברצועה - "מה שהיה הוא שיהיה".
לפיכך, ההצעה ליזום פעילות עקבית נגד המנהרות מקדימה את זמנה. היא תכביד על ישראל בזירה המדינית ולא תגיע להישגים צבאיים גדולים ממבצעי העבר. אין לה עניין לקצר את פסק הזמן שבין לחימה ללחימה, וכל הפגמים האלה מצויים או לפחות אורבים לה ביוזמה הנמרצת של הרצוג ובר־לב.
בעיקר כשהשאלה היא מדוע לפתוח חזית בעזה ולא נגד טילי חיזבאללה, שאיומו האסטרטגי גדול פי כמה מאשר המנהרות הנחפרות לעבר שדרות. זה אינו בא במקום הצורך של צה"ל לחפש את הפתרון המוחלט, את כיפת הברזל התת־קרקעית, שהוא כה קרוב אליה אך טרם הניח עליה את ידו. נחוצים סבלנות וקור רוח וריחוק מכל פופוליזם בעניין כה עדין וגורלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו