הסכם של בגרות

החלטת הממשלה אתמול להכיר ברחבת תפילה לא אורתודוקסית בכותל המערבי היא דרמטית והיא למעשה מבשרת על ביצועה של "תוכנית ההפרדה" בין זרמי היהדות. אורתודוקסים כאן ופלורליסטים שם. במשך כמה עשורים מתקוטטים חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים ונשות הכותל, סביב הזכות להתפלל לפי דרכם מול שריד בית המקדש. אחרי כמעט 70 שנה ומריבות סביב "70 פנים לתורה", סוכם על פתרון שתי הרחבות לשני הזרמים (אורתודוקסים ופלורליסטים).

עם השנים, הפכה רחבת הכותל לבית כנסת אורתודוקסי לכל דבר ועניין. ניסיונות פשרה לייצר רחבת כותל חדשה נדחו על ידי הרפורמים והקונסרבטיבים שביקשו בעיקר שוויון בפני המדינה והכרה. ההחלטה שלהם כעת לוותר על רחבת הכותל המוכרת, להשאירה לאורתודוקסים בלבד - ולהסכים לרחבת כותל חדשה, מעידה על בגרות.

חרדים ודתיים רבים לא יכירו לעולם בזרמים הפלורליסטיים, אבל הם כן יחיו עם הרחבה החדשה. בעיקר לאור מיקומה בגן הארכיאולוגי, במפלס מבודד ונמוך בהרבה. גם כאן יש גילוי של בגרות, מצד מנהיגי הציבור החרדי והדתי. בגרות שנובעת מהכרה במגבלת הכוח הפוליטי מול החלטות בג"ץ, שהבהיר פעם אחר פעם כי למדינה אסור להפלות בין הזרמים ביהדות. בימים הקרובים אמורה היתה להתברר עתירה נגד המדינה, בדרישה להכנסת ספרי תורה גם לעזרת הנשים. ההסכמה לרחבה חדשה משחררת את השופטים מלעסוק בנושא הלוהט.

אתמול היה זה יומו האחרון של אביחי מנדלבליט בתפקיד מזכיר הממשלה, והיום יהיה זה יומו הראשון בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בדו"ח שפירסם, ציטט בסופו דברים שכתב השופט מישאל חשין, כי הכותל הוא לעם ישראל כולו, לא לחלק ממנו.

ואכן, ההסכם הזה מרפא פצע פתוח בין ישראל לקהילות יהודיות ענקיות מעבר לים, בעיקר בארה"ב. שם ראו ביחס המדינה אליהם כאל כפיות טובה, הדרה שלא במקומה.

החידוש בדו"ח הוא כי תוקם רחבת כניסה חדשה לכותל, משותפת לכל הזרמים. יש מקום לכולם, אבל בפנים, כל אחד מתפצל לפי דרכו.