הרכבת שהצליחה לחזור לפרנקפורט

ידידיו הגויים של פרדיננד לוי הפסיקו לומר לו שלום ברחוב, וראש העיר קרא לעשות שפטים ביהודים • לוי הרגיש שסוף העולם קרב, אך היתה זו רק ההתחלה • לקראת יום השואה הבינ"ל: סיפור על כאב - ותקומה

צירוף המספרים והאותיות XLL3-60L נותר חקוק על זרועו של פרדיננד לוי כל חייו, מאז נכנס בשערי מחנה הריכוז טרזיינשטט שבצ'כיה, שהנאצים ביקשו להציגו כ"מחנה לדוגמה". הוא חי בפרנקפורט, ושימש סוכן בדים עבור חנויות. הציונות הקסימה אותו, ואף שלא כיהן כציר, נסע לקונגרס השישי בבאזל, וזכה ללחוץ את ידו של הרצל.

הוא נולד ב־1879, התגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה וזכה בעיטור צלב הברזל. לאחר המלחמה נשא אישה שנפטרה בדמי ימיה, והוא נותר אלמן עד מותו, וגידל לבדו את בתם היחידה, אדית.

המחשבות על עלייה לישראל התרוצצו בתוכו זמן רב, ותמיד עיסוקיו עיכבו אותו מלהחליט. הרוחות הרעות שנשבו בפרנקפורט באותה התקופה גרמו לו לשלוח את בתו לארץ ישראל בפברואר 1939. אדית נקלטה בקיבוץ משמרות, והוא הבטיח להצטרף אליה בתוך שנה. זה לא קרה מעולם.

בתחילה, כפי שעולה מיומנו, היתה המצוקה נסבלת. היציאה לחו"ל היתה בלתי אפשרית, אבל החיים בעיר נמשכו, גם עבור היהודים. אט־אט נסגר עליהם העולם, והשינוי הגדול התרחש כאשר בספטמבר 1941 אולצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. שכנתו תפרה לו את הטלאי על חליפתו החגיגית. הוא תהה ביומנו אם גם ישו היה צריך לענוד טלאי כזה, אילו היה בחיים. ידידיו הגויים, ששירתו איתו ב"מלחמה הגדולה", הפסיקו לומר לו שלום ברחוב. על יהודים נאסר להימצא בפארקים ציבוריים, להשתמש בתחבורה הציבורית ולקיים מפגש שכולל שלושה אנשים ויותר. ראש העיר קורבס קרא לעשות שפטים ביהודים, והשפיע בעיקר על ילדי בתי הספר, שהפליאו את מכותיהם בילדים היהודים. פרדיננד הרגיש אז כאילו זה סוף העולם, אך זו היתה רק ההתחלה.

***

בספטמבר 1942 קיבל את צו הגירוש. הוא היה חתום בידי ראשי הקהילה היהודית של פרנקפורט. על פרדיננד היה להתייצב במושב הזקנים היהודי יומיים לאחר מכן, בשעות

18:00-14:00, וההוראות שקיבל היו ברורות מאוד: את חפצי הערך והכסף שבידו היה עליו לארוז ולהכין רשימה מדויקת שלהם, בצירוף שמו וכתובתו. לדרך היה רשאי לקחת מזוודה בגודל 60X45X12 ס"מ. המפתחות היו חייבים להיות צמודים למזוודה. הוא היה רשאי ליטול עימו 50 מארק וטבעת נישואים. גם ספל היה מותר לקחת, צלחת, כפית ומזלג. לא סכין. והיה אפשר

גם לקחת כר, שמיכה וסדין, ומספר מוגבל של בגדים ולבנים. במהלך היומיים שנותרו לו בפרנקפורט אסור היה לו למכור שום דבר שהיה בבעלותו, כי כל רכושו הוחרם בידי הממשלה.

אחרי כמה ימים צפופים במושב הזקנים, שבהם בזזו חיילי האס.אס חלק מן הציוד שהביאו איתם היהודים (מלוי גזלו את הפיג'מה החדשה שהביא, שעשויה מצמר בריטי), העלו אותו, עם רבים אחרים, על האוטובוסים שנסעו לתחנת הרכבת. לאחר שעות ארוכות של המתנה, הגיעה הרכבת, ואנשי האס.אס והגסטפו הכניסו את המגורשים במכות ובבעיטות לקרונות הצפופים.

עד שהגיעה הרכבת לבאוזצ'וביץ, לאחר יומיים של נסיעת סיוט, התברר שחלק מ־1,300 הנוסעים מתו ממחנק, ואחרים התאבדו. אז עדיין לא היה כביש מן התחנה אל טרזיינשטט, והכל נדרשו להמשיך במסעם ברגל, מרחק 50 ק"מ. מי שלא היה מסוגל ללכת - נורה.

ריחות הביוב והזבל קידמו את פני הבאים למצודה הישנה, אשר הפכה בית סוהר, משום שהיה קל למנוע מן האסירים לברוח משם. המבנה, שאליו הושלך, היה כבר מאוכלס בעכברים, בעכברושים ובפשפשים. הצפיפות הרבה איפשרה לאסירים לשבת רק על מיטותיהם, אם זכו לקבל מיטה ולא לישון על הארץ. הוא כבר לא היה צעיר, אך יצא לעבודה כדי לקבל תלושי אוכל, אבל האוכל ניתן במשורה. בכל שלושה ימים קיבלו האסירים 450 גרם לחם תפל, וגם זה ניתן לעיתים רק לאחר שיחוד הסוהרים בטבעת או בחפץ שהיה לו ערך בעיניהם.

הרעב היה התופעה הבולטת ביותר במחנה, לצד הפחד הנורא מן הטרנספורט הבא. אנשים דיברו זה עם זה על אוכל, השילו עשרות רבות של קילוגרמים ממשקלם, אכלו קליפות ועלים וחשו שהם מאבדים את צלמם. בכל יום היו אנשים קשישים קורסים בחצר, בכל יום נפטרו במחנה כ־200 איש מתשישות ומרעב. מפקד המחנה רודולף היינדל הוציא להורג יום אחד 17 אסירים שהעזו לשלוח דברי דואר למשפחותיהם שלא במסגרת כללי המחנה. אחד מהם היה נער צעיר ששלח לאמו גלויה ובה רק משפט קצרצר: "אני רעב".

6,000 אסירים הצטופפו בעליית גג גדולה יחסית שלא יכלה להכיל אותם. לרובם לא היו מזרנים. לא היה חשמל במרחב שבו חיו, וגם לא מקלחות או שירותים. פיסת סבון אחת ניתנה לכל אחד למשך שבעה שבועות. בעלי האמצעים שבהם נשברו ראשונים. כמה מהם היו נשכבים על הרצפה וצורחים שעות על גבי שעות. לפעמים היה אפשר להבין כי הם מתלוננים על כך שבני משפחה אחרים הצליחו לברוח לאמריקה, אבל מזלם הגרוע הותיר אותם בגרמניה.

***

למחנה היו גם כמה פרצי רוח של נורמליות, בעיקר כדי להרשים את המבקרים מטעם הצלב האדום. פרדיננד לא השתתף בקונצרטים או באירועי הספורט, אבל השתדל לא להחמיץ את סידרת ההרצאות של ד"ר ליאו בק, המנהיג היהודי החשוב, על הציונות. בחגים היה אפשר להתפלל, וגם החילונים השתתפו בתפילות שאורגנו בעליית הגג. והיתה ספרייה והיה תיאטרון, אך המוות היה בכל מקום. אדולף אייכמן היה מגיע לביקורים במחנה, ואחרי כל ביקור שלו יצא טרנספורט לאושוויץ. ב־1 באוקטובר 1944 היה הטרנספורט האחרון לאושוויץ, וכל רופאי המחנה הוסעו בו. גם פרדיננד היה ברשימה, אך כיוון שחלה מאוד החליט מי שהחליט שאולי אין צורך לבזבז עליו גז. החודשים האחרונים היו קשים במיוחד. ידם של השומרים הנאצים היתה קלה מאוד על ההדק, ומאות נהרגו בחצר. כשהרוסים שיחררו את המחנה, חזר לוי לפרנקפורט דרך פראג, פילסן, נירנברג, וירצבורג והנאו. 4,500 יהודים גורשו מפרנקפורט ורק עשרה חזרו. זמן לא רב אחר כך הגיע לבואנוס איירס, שם השתקעה משפחתו הרחבה. כששאלה אותו נכדתו אם יוכל לסלוח לגרמניה, השיב לה: "גרמניה ששיגרה אותי אל מחנה הריכוז לא היתה גרמניה שלי. גרמניה שלי לא היתה מעוללת לי דבר כזה".