מכירת קרקעות ליהודים דינה ברשות הפלשתינית הוא מוות, שמגיע גם בדרכים לא רשמיות • ארגוני שמאל מצטרפים לסיכול הרכישה החוקית - וגורמים למתנחלים לאבד כסף רב • וגלגלי הצדק? כרגיל, עובדים לאט
לא מעט תרבויות קושרות אישה ואדמה. אמא אדמה. הצד הנקבי של הצמד ארץ־שמיים, שמקבלת אליה את מי הגשמים ומתעברת מהם. בתרבות אחת, לא רחוק מכאן, נהוג לרצוח כשמתעורר חשד קל לגבי נאמנות באחת משתי אלו: רצח של אישה על רקע כבוד המשפחה; רצח של מי שמוכר אדמה ליהודים. החוק ברשות הפלשתינית, הקובע גזר דין מוות למי שמוכר קרקע ליהודים - המשכו של החוק הירדני באותו נוסח - אמנם אינו מיושם רשמית בשנים האחרונות, אבל הוצאה להורג לא חייבת להיות חתומה בידי פקידים.
היא יכולה להתרחש בדרכים לא רשמיות כמו השלכתו של אדם מחלון הקומה השלישית של בניין בית המעצר ברמאללה, כשהסוהרים טוענים שמדובר בהתאבדות (2012); רציחתו ביריות של מוחמד אבו אל־האווה ביריחו והצתת מכוניתו כשגופתו בתוכה (2006); היעלמותו מעל פני האדמה של ערבי־ישראלי שהיה מעורב ברכישות כמתווך והתגורר בדירת מסתור בפ"ת; או השלכת ה"בוגדים" לתאי מאסר שבהם יושבים רוצחים, תוך הבהרה מיהו השכן החדש לתא ובמה נאשם. המשימה מושלמת כשהאסיר נהרג במהלך "קטטה בכלא".
וכמובן, מנגנון הביטחון המסכל. הרשות הפלשתינית היא הרשות היחידה בעולם שמשלמת משכורות לפקידים שתפקידם לאתר, לתפוס, לחטוף, לענות ולכלוא את מי שהתכוון למכור קרקע ליהודי. מדינת ישראל לא עושה די כדי למנוע את זה: מסמכים שנשלחים לרישום עיסקה במינהל האזרחי עוברים דרך פקידות פלשתיניות המועסקות שם.
באורח פלא המסמכים דולפים החוצה; חלק מהליך הרישום כולל את פרסום שמות המוכרים במודעות בעיתונות הערבית, ועוד. השאלה היא מה קורה עם אותם שטחים וקרקעות אחרי שהשטרות החליפו ידיים. מה קורה לנדל"ן עצמו כשעזרא נאווי ורשת המלשינים אינם בתמונה.
לא אחת, כשהבעלים היהודי יבקש לממש את חזקתו באדמתו החדשה, יתעוררו גופי שמאל ויעתרו לבג"ץ בטענה שמדובר באדמות פלשתיניות. בג"ץ ידרוש מהמוכרים להתייצב ולאשרר את המכירה בפני בית המשפט. אלא שהמוכרים, שכבר חתמו על החוזה וקיבלו את הכסף, אינם יכולים לעשות זאת.
למה? אם מפאת פחדם - הודאה שלהם במכירה תעמיד אותם בסכנת חיים מוחשית; אם בשל העובדה שנמלטו מעבר לים מייד עם השלמת העיסקה, מתוקף אותו חשש; ואם מפני שהם כבר מוחזקים במתקני הכליאה של הרש"פ בעוון בגידה ושם - עם אקדח לרקה - הם חותמים על תצהירים כי מעולם לא מכרו את הקרקע. ההליכים המשפטיים נמשכים שנים, בינתיים נהנים "יש דין" ושאר העותרים האובססיביים מעגלת המתנחלים התקועה בבוץ.
2013, בשומרון. מאות אלפי דולרים עוברים מיד ליד. התמורה: שטח חקלאי סמוך לאחד היישובים היהודיים. בעיצומו של הליך הרישום נעצר המוכר על ידי הרש"פ. מעומק מרתפי החקירות הוא שיגר מכתב בחתימת ידו המעיד שהוא חוזר בו מהמכירה. עיסקה אחרת, בסך 2.5 מיליון שקלים, תקועה בהליך דומה כבר שלוש שנים.
גם ב"בית המכפלה" בחברון נעצרו שני המוכרים הפלשתינים. אחרי עינויים קשים הודו השניים כי מכרו את הבית, מבנה מגורים בן שלוש קומות סמוך למערת המכפלה. נגזר עליהם עונש מאסר ללא הגבלת זמן. לא מתאפשר להם לפגוש את בני משפחתם, עורכי דין, או נציגים של הצלב האדום המבקשים לוודא את שלומם. בינתיים, למרות תיעוד חד־משמעי של הליך המכירה, הרוכש היהודי מחוץ לנכס. המינהל האזרחי לא מתכוון לאפשר את השלמת הליך הרישום כל עוד המוכרים בנבצרות.
במרחב הזה שבין המוכר הפלשתיני, הקונה היהודי, והאיסור הגזעני על מכירה ליהודים, יש לא מעט אינטרסים. יהודים גאלו אדמות לאורך הדורות. מונטיפיורי וחנקין, אומלבס וראש פינה. מאידך, פלשתינים שקיבלו אדמה בירושה מעדיפים לעיתים להמיר אותה במזומן לטובת חינוך ילדיהם או עתיד טוב יותר במדינה זרה. "זובור וגזנגה" עוברים המוכרים הפלשתינים; "זובור וגזנגה" מסוג אחר עוברים גם המתנחלים שקנו מהם את הנכס.
תמונה חלקית
"בית השלום" הוא אולי הסיפור הכי גדול. ב־2004 חתם פאיז רג'בי, תושב חברון, על עיסקה למכירת מבנה בן ארבע קומות שהיה בבעלותו לעמותות התיישבות יהודיות. המבנה נמצא בציר המתפללים, במיקום אסטרטגי בדרך היורדת מקריית ארבע למערת המכפלה. המימון לרכישתו, מיליון דולר, התקבל מיהודי־אמריקני שמשפחתו התגוררה בחברון במשך דורות עד שגורשה מהעיר במאורעות תרפ"ט.
רג'בי, לא תופתעו לשמוע, נעצר על ידי מנגנון הביטחון ברשות והוחזק במעצר ובחקירות בכלא יריחו במשך כמה חודשים. בינתיים נכנסו יהודים להתגורר במבנה. כשרג'בי שוחרר למעצר בית הוא מיהר להתייצב במשטרת ישראל ולהודיע שמעולם לא מכר את הנכס, וכי היהודים פלשו אליו בכוח. בגרסתו של רג'בי במשטרה, כך בפסק הדין שמייד נגיע אליו, "נמצאו סתירות ועלו תמיהות".
שותפו לעיסקת המכירה, עבד אל־קאדר שאוור, ברח לירדן. הרשות הצליחה להגיע אליו, ודרשה שיחתום על תצהיר שמבטל את חתימותיו על מסמכים קודמים. אפשר לדמיין את האקדח שהוצמד לרקתו. מדינת ישראל סירבה לצרף את חלקי הפאזל והורתה על פינוי בכוח של הדיירים היהודים מהבית.
היהודים עתרו לבג"ץ, שאמר שהפינוי "חוקי וסביר". הפינוי היה אלים ומר. שטח צבאי סגור. שלוש פלוגות יס"מ. כ־20 פצועים. שש שנים וחצי עמד הבית סגור ונעול, וכל אותה העת התנהל הליך משפטי ארוך להוכחת הבעלות.
תגידו שהמתנחלים משקרים? מכירת בית השלום והחתימה על החוזה תועדו בקלטת שמע; רג'בי צולם בווידאו כשהוא סופר את הכסף; הוא חתם על תצהיר בפני נוטריון פלשתיני; כל מסמכי הרכישה הוכחו כאותנטיים. לבית המשפט המחוזי בירושלים לא נותר אלא לפסוק כי הבית נרכש כדין, ולחייב את המדינה להשיבו לרוכשים. רג'בי עירער לעליון, וגם שם נקבע כי הסכם המכירה תקף. בשתי הערכאות חויב רג'בי בהוצאות משפט.
הכינוי של בית השלום בתקשורת היה "בית המריבה". פוליטיקאים ועיתונאים התנגחו במתנחלים הפולשים והמנשלים. איש לא התעניין בקונטקסט, בשאלה מדוע מוכרים פלשתינים מתנהגים כמו בעלי פיצול אישיות וחוזרים בהם פעם אחר פעם מעסקאות מכירה. כמו בכל דבר בחלקת הארץ הקטנה שלנו, כדאי להרחיק את הראש אחורה ולראות את התמונה המלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו