מעשה מאוס

הקריירה הדיפלומטית של ד"ר אלון ליאל התנהלה בעוד ישראל נוכחת ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. זה לא הפריע לו לכהן כשגריר מטעמה וכמנכ"ל משרד החוץ. דעתו לא היתה נוחה מהכיבוש, אך כל עוד פעל בהתאם להנחיות ובאורח מקצועי, אין בכך כל פסול. ממשלות דמוקרטיות אינן פוסלות בעלי תפקידים החולקים על מדיניותן. אין חרם, אין אפרטהייד.

אך כאשר נודע לליאל כי המועמד לשגריר הבא בברזיל הוא המתנחל דני דיין, פעל לסכל את המינוי. מהו אפרטהייד אם לא הוצאת אדם אל מחוץ למעגל הלגיטימיות רק מפני שהוא גר ממזרח לקו הירוק? זה בדיוק דפוס הפעולה שנהג בדרום אפריקה הלבנה כלפי השחורים עד לעליית נלסון מנדלה לשלטון.

אמש פירסם אודי סגל בערוץ 2 כי בנימין נתניהו החליט להוריד לפי שעה את דרג הייצוג הדיפלומטי של ישראל במדינה מרכזית כברזיל (נכון יותר היה להעביר את דיין לתפקיד אחר, ולא להשאיר את ברזיל - מארחת האולימפיאדה הקרובה - ברמת ייצוג נמוכה).

אתמול פירסמה יפעת ארליך ב"ידיעות אחרונות" פרוטוקול של תדריך שהעניק ליאל לפעילי "שוברים שתיקה", והוא מזעזע. הדיפלומט שבפנסיה הסביר לשומעיו כי חובה לתקוף את ישראל מבחוץ; להלשין עליה באוזני גורמים זרים; לפעול בעיקר באו"ם מפני שיצא לו מוניטין של ארגון עוין לישראל; ואם יוכרז בו על הקמת פלשתין ביהודה ובשומרון - תיהפך ישראל למדינה הכובשת חברה באו"ם, וקדימה לפעילות.

אין זה צעד פלילי. עזרא נאווי - פעיל תאעיוש, שנחשף מקבל תשלומים משוברים שתיקה - לכאורה הסגיר לקלגסי אבו מאזן פלשתינים שסוחרים עם ישראל להכאתם ולהריגתם. ליאל לא הגיע לשם. אבל דפוס הפעולה דומה: לחבור לגורמים זרים כדי להפעיל עליה לחץ מבחוץ עד שתיפול על ברכיה.

מדוע עשה כן? כי איבד את אמונו ביכולתו לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת דרכו. אך ההיסטוריה מלמדת שגיוס זרים כדי להכריע במאבק פנימי על השלטון מסתיים באובדן העצמאות. זה מה שעשו בניה המתקוטטים ביניהם של שלומציון המלכה ב־63 לפני הספירה, בהזעיקם סיוע מהרומאים שהמתינו מחוץ לגבולות הארץ, ואבדה עצמאות בית החשמונאים. חכמים הבינו כי צעד זה כמותו כהעלאת חזיר בחומות ירושלים, עד שזה בעט בקיר "ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

מעשה מאוס .