אבל תרבותי חובק עולם

בעידן שבו הרשתות החברתיות כבר מזמן השתלטו על חיינו, השיח בנושא כמעט תמיד הולך לאזור השלילי: ההשפעות על ילדינו, הניכור, הבידוד, בריונות מקלדת, הערצת הטפל ומה לא. אבל דווקא כשמדובר באבל ובאובדן, לקהילה החברתית יש צד יפה שחלקנו לעיתים לוקחים כמובן מאליו, וביומיים האחרונים נחשפנו לתופעה שאפשר לכנות "אבל תרבותי בינלאומי".

עם מותו של דיוויד בואי יכולנו לחוש את נוכחותו בכל. מעבר לתחנות הרדיו ששכחו ליום אחד את ישיבות הפלייליסט שלהן וניגנו את בואי מסביב לשעון, הוא נכח גם בכל סטטוס, תגובה והקשת "לייק" ברשת.

בעבר האבל התבטא כך: היינו מקבלים את הידיעה על מות אמן מקריאה בעיתון, למשל, אומרים "חבל", ואולי משמיעים תקליט שלו ברקע אם היה ברשותנו, וממשיכים הלאה. אבל השבוע כל אחד היה יכול בקלות ללכת ליו־טיוב ולבחור שיר מתוך ה־400 שבואי הוציא, להתאים את השיר לטקסט לבחירתו ולשחרר לאוויר הפייסבוק הספד וירטואלי אישי ומרגש. הרשת כולה נצבעה דיוויד בואי והאבל המשותף יצר סולידריות של מיליונים מכל המדינות, הגזעים והצדדים בקשת הפוליטית - שהמחבר ביניהם הוא הערצה לענק תרבותי שהלך לעולמו.

לפני שבועיים הלך לעולמו למי קילמיסטר, סולן להקת הרוק הכבד האגדית מוטורהד. בדומה לבואי, למי מת גם הוא ממחלת הסרטן, ושניהם מתו ימים ספורים לאחר יום ההולדת שלהם ובסמוך להוצאת אלבומיהם החדשים. קהילת הרוק העולמית ספגה שבועיים קשים מאוד כאשר שתי אגדות הלכו להן בזו אחר זו. במקרה מותו של למי, היה אפשר לראות דבר מעניין - טקס אשכבה ששודר כולו בשידור חי באתר יו־טיוב, כאשר מאות אלפים יכלו לחזות מביתם בהספדים שספדו לו חבריו המוסיקאים ולהיות חלק מהזיכרון. שעות לפני השידור היה אפשר לראות שעון שסופר לאחור את הדקות עד לקיום הטקס, ועשרות אלפים הביעו את אהדתם בלייקים כבר בשלב זה.

הגולשים החליטו כל אחד באופן עצמאי להפיץ תוכן המקושר לאמן האהוב שהלך לעולמו, ובעצם נרתמו למיזם ענק, כזה שנוצר מעצמו ללא צורך בהנעה לפעולה בכל פעם שמתרחשת בעולם טראומה תרבותית שכזו. בניגוד לנושאים יותר פוליטיים, שבהם למטבע תמיד שני צדדים (לפחות) שיוצרים גם אנטגוניזם רב כאשר הם עולים לאוויר הרשת, בנושא אבלות על אמן תרבות שנפרד מאיתנו כמעט לא תירשם פעילות שלילית.

אפקט הרשתות החברתיות לא רק גרם למעריצי דיוויד בואי המושבעים לשוב ליצירותיו השונות, אלא ההייפ העצום ברשת גרם למאות אלפי צעירים שלא היו בקיאים ביצירותיו של האמן להיחשף אליהן בפעם הראשונה, וכך ניתן לאמן כבוד אחרון נוסף - והבטחה להמשכיות תרבותית - עם לכתו מהעולם הזה.