איפה השמאל ההגון?

פעמים לרוב מצאתי את עצמי בשורה אחת עם בכירי השמאל, שהדפו טענות סיטוניות מימין כאילו התקשורת מפרסמת מידע בלתי הוגן אשר נועד לקעקע את השלטון. עד שהשבוע התהפך הגלגל כאשר ד"ר אילנה דיין פירסמה ב"עובדה" את תחקירו של עמרי אסנהיים המוכיח לכאורה כי פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי הסגיר לבולשת הפלשתינית סוחרים אשר ביקשו לקיים קשרים כלכליים עם ישראלים.

פעילי ימין חדרו לארגונו של נאווי והקליטו אותו מתפאר שהלשין על הסוחרים והם עונו ונרצחו בידי אחיהם, אנשיו של אבו מאזן. באופן פבלובי, הגיב השמאל בדיוק כמו הימין: ח"כי השמאל הוכו באלם ובהלם, וחלקם הביעו בקול ענות חלושה חשש שמא "עובדה" הצטרפה למאבק בארגוני זכויות האדם של השמאל, וגדעון לוי עבר מאולפן לאולפן כדי להסתייג בנימה תמוהה מעצם הפרסום. כאילו אינו ראוי, ומייד הצטרפו עיתונאים שכרגיל אינם מפרגנים לעמיתיהם.

נוראה מכל היתה תגובת הכוהנת הגדולה של הפלשתינים עמירה הס. היא הבינה שנאווי הפך למעמסה וזרקה אותו לכלבים, וכתבה ב"הארץ" כי הוא "הומו מזרחי מזדקן". מציע לחזור ולקרוא שלוש מילים אלה: "הומו מזרחי מזדקן". ומה בעיני "הארץ" הפשע הגדול בין השלושה? שהוא זקן? שהוא מזרחי? שהוא הומו? וכך באכסניה לאנשים חושבים.

זה עבר לה בשקט, ומה היה קורה לאריאל זילבר, למשל, יוצר גדול אך מכעיס בקיצוניותו הימנית, אילו התבטא כך כלפי נאווי? הרי היו מקרקפים אותו מילולית כמו אינדיאנים בכיכר העיר. זהבה גלאון התלוננה מדוע דיין לא בדקה ונוכחה שכבר כמה שנים לא הוציאו להורג ברשות הפלשתינית. התחמקות. השאלה אינה מה עשו קלגסי אבו מאזן. הבעיה היא ההסגרה, הצהלה על מעשה הדומה ל"סזון", יהודי מסגיר פלשתיני מפני שרצה לעשות עסק עם ישראלי, והשמאל הקורא לעצמו ציוני אינו מוצא אשם אלא את דיין? יש שורה ארוכה של ציונים הגונים במרצ, ואני מצפה כי הם - וגם השמאל במפלגת העבודה - ינקטו עמדה ברורה לא רק כלפי נאווי אלא בעיקר נוכח התגובה החיוורת־עלובה של הנהגתם. ראוי שיאמצו את משאלת הלב מתפילת העמידה: "ולמלשינים אל תהי תקווה".