האיסלאמיזם ונקודות התורפה

התגברות התנועה האיסלאמיסטית עשויה להיראות חזקה מתמיד, אבל מבט מעמיק מגלה שתי חולשות שעלולות לחרוץ את גורלה, ייתכן שבמהרה. נקודות החוזק שלה ברורות: הטליבאן, א־שבאב, בוקו חראם ודאעש לוקחות את האיסלאמיזם - האידיאולוגיה הקוראת להחלת החוק האיסלאמי בשלמותו ובמלוא חומרתו - לקיצוניות בלתי נסבלת, משתוללות ומתעללות באכזריות בדרכן אל השלטון. פקיסטן עלולה ליפול לידיהן. האייתוללות של איראן נהנים מכוחות מחודשים, לקטאר יש ההכנסה לנפש הגבוהה בעולם, ארדואן הופך לדיקטטור של טורקיה ופעילים איסלאמיים נוהרים לאירופה.

אבל חולשות פנימיות, בייחוד סכסוכים ואי שביעות רצון, עשויות להיות לאיסלאמיזם לרועץ. האיסלאמיסטים חדלו לפעול על פי הדפוס הקודם שלהם, של שיתוף פעולה הדדי, ובמקומו החלו בלחימה הרסנית בינם לבין עצמם. נכון, התנועה האיסלאמיסטית בכללותה חולקת יעדים דומים, אבל היא כוללת גם אינטלקטואלים, קבוצות וצדדים שונים, שלכל אחד מהם יש השתייכות אתנית, טקטיקות ואידיאולוגיות עצמאיות.

המחלוקות הפנימיות כוללות את המאבקים בין הסונים לשיעים, בייחוד בסוריה, בעיראק ובתימן; בין מלוכנים לרפובליקנים, בייחוד בערב הסעודית; בין המתנגדים לאלימות לאלה התומכים בה, בעיקר במצרים; בין התומכים במודרניזציה לבין השואפים לחדש את ימי הביניים, בייחוד בתוניס; וגם אותן אי הסכמות אישיות מוכרות, שקורות בעיקר בטורקיה. המחלוקות הללו הן מכשול בפני התנועה בהפנותן את הנשק אל מטרות פנימיות.

זוהי דינמיקה עתיקה: ככל שהאיסלאמיסטים צוברים כוח, כך גוברים מאבקי השליטה הפנימיים. אי־הסכמות, שכמעט לא זכו להתייחסות כאשר לא היו בשלטון, מקבלות כעת משנה תוקף. בטורקיה, למשל, הפוליטיקאי ארדואן והמנהיג הדתי פטהוללה גילן שיתפו פעולה עד שסילקו את האויב המשותף שלהם - הצבא - מהמשחק הפוליטי, ואז פנו זה נגד זה.

הבעיה השנייה, חוסר הפופולריות, עלולה להיות הסכנה הגדולה יותר. זה דבר אחד להאמין ביתרונות החוק האיסלאמי באופן מופשט, אבל לסבול מהקשיים הכרוכים בו, הנעים בין הזוועות הטוטליטריות של המדינה האיסלאמית ועד לדיקטטורה הפשוטה יחסית אשר מתעוררת בטורקיה, זה כבר סיפור אחר. וסימנים לאי שביעות הרצון צצים במקומות שונים: רובם המכריע של האיראנים דוחים את הרפובליקה האיסלאמית; גלי ההגירה מסומליה; והפגנות המחאה האדירות במצרים ב־2013, כאשר מלאה שנה אחת בלבד לשלטון האחים המוסלמים. כמו במקרה של שלטון פאשיסטי או קומוניסטי, גם ריבונות איסלאמיסטית מובילה לעיתים קרובות לכך שאנשים מצביעים ברגליים.

הבעיות המחריפות של האיסלאמיזם מספקות סיבה לתחושת ביטחון, לא לשביעות רצון עצמית, משום שהמסלול עלול להתהפך ולהשתנות בכל רגע נתון. אבל אם המגמות הנוכחיות יימשכו, התנועה האיסלאמיסטית תיבלם, ממש כמו הפאשיזם והקומוניזם לפניה, ותגרום נזק לתרבות המערבית - אבל לא תהרוס אותה. לא משנה מה המגמה, האתגר נותר זהה: להביס את האיסלאמיזם.