המגננה היא אמצעי, לא מטרה

מבטונדות בתחנות אוטובוס ועד חלוקת מגיני צוואר: כך נראה מרחב הלחימה • אבל כדי לנצח את הטרור צריך שהצד השני יתחיל לשלם מחיר • שקט ייענה בשקט, דם - ברוח גדולה

תחת כיפת הברזל עוד נרצחים יהודים. הבטונדה לא יכולה לסכין. וכשמגנומטר בכל מקום, היו ערינו לשדה קרב. משהו השתבש באימפריה. השבוע הוכרז שצה"ל הצליח לפתח מגיני צוואר להגנה מדקירות, פרי שיתוף פעולה בין פיקוד מרכז, מדור לוחמה בטרור ואגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל. 850 מחממי צוואר קרמיים כאלה חולקו לחיילים, כפרשנות חדשה ל"צבא ההגנה לישראל": הגנה מקודקוד עד עקב. קסדה, אפוד קרמי, צווארון חסין. עכשיו רק האף חשוף. מישהו ציין שמגן הצוואר החדש מזכיר לו גלות ולכן יש לקרוא לו בשם מגנצא. 

בפיגוע ליד גשר המיתרים בירושלים בחודש שעבר נפצעו 14 בני אדם, ובהם תינוק בן שנה ורבע שהרופאים נאלצו לכרות את כף רגלו. התגובה החגיגית של ממשלת ישראל היתה הקצאת כ־2 מיליון שקלים למיגון מאות תחנות אוטובוס. בתוואי הרכבת הקלה יש כמה נקודות ממש בטוחות עכשיו. כשאין מדיניות - טובעים בבטון. גם בעוטף עזה, במשך שנים, נשפכה שלמת בטון ומלט על ראשי האזרחים המבוהלים, הנסים אלי מקלט. במקום להעביר את הלחימה לשטח האויב ולבער את קני הצרעות (מה שנעשה בסוף, באיחור) - הכפילו את עובי התקרה.

זוכרים את הפיגוע בקו 405? 1989. מחבל התנפל על נהג האוטובוס, השתלט על ההגה ודירדר את האוטובוס לתהום עד שהתהפך ועלה בלהבות. 16 נרצחו, 27 נפצעו. בעקבות הפיגוע הותקנו באוטובוסים הבין־עירוניים מעקה בין הנהג לנוסעים. באותו סיבוב בכביש גם נבנה מעקה בטיחות כפול. אבל המחבל מקו 405 השתחרר לחופשי בעיסקת שליט, ובין ירושלים למעלה אדומים מדממים היום נהגי אוטובוס שמותקפים באבנים. למרות המעקה בין הנהג לנוסעים מרבית פיגועי ההתאבדות בוצעו באוטובוסים. מתברר שעוד לא מצאו מעקה שיכול לעצור רוצח.

אנחנו מוקפים שבילי גישוש ושבילי טשטוש, חומות הפרדה, שערים מגנטיים, אוטובוסים ממוגנים, ריבועי בטון בצמתים, שדות מוקשים. הבעיה בהתמגנות היא אורך הנשימה הקצר. הקו כל הזמן זז. אתה מקרב אליך את הגדר, והצד השני ממציא פטנט חדש שמחייב אותך למגן את התוספתן. מיגון שמשות נגד אבנים התחרה במיגון נגד יריות שהתחרה בשכפ"צים שעטו על גופם אנשי כפר דרום ונצרים בדרך הביתה, שהתחרה בליווי צבאי אל אותם יישובים, מה שהסתיים בשריונית צבאית שלקחה אימהות לחדר לידה. 

באינתיפאדה הראשונה חסמו את הירי מבית ג'אלה לעבר בתי גילה בחומות בטון. אפשר לשים כאלה לאורך שורות בתי הקפה והפאבים במרכז תל אביב. תנועות הנוער יצבעו אותן בצבעים יפים כמו שצבעו את המיגוניות, צינורות הביוב, באתרי הקראווילות של עקורי גוש קטיף. 

אנחנו במגננה. התקן חסין־סכין על צוואר לוחמים הוא מראה עצוב. בעולם הפוך המדינה היתה ממגנת את האזרחים לפחות באותו אופן שבו ממגנים חיילים. אבל פה החיילים הם הילדים שלנו, והאזרחים סתם בשר רך. אזרח שזכאי למגן את רכבו נתקל בכיפת ברזל ביורוקרטית, היעדר תקציבים, ותור לעוד שנתיים. הוצאת רישיון לאקדח היא הליך מפותל ומעייף. בינתיים נקיף כל חייל בתלתלית אישית. רק לא לצאת מהאזור הבטוח.

 

חומה, מגדל ואוהל

לדרישה להעביר את הלחימה לשטח האויב יש תשובה בפיזיקה ובמטפיזיקה. להעביר מלחמה לשטח היריב זה גם לצמצם את ההישגים שלו, לטלטל את הלוגיקה שלו. להשיל מעצמנו את גלימת חוסר האונים. לדעת לספר לעצמנו על מה אנחנו נלחמים, ולמה. 

במרחב של לחימה - ואנחנו חיים בתוך אחד כזה - יש שני מצבים: או התכווצות, או התפשטות. אין עמידה במקום. או שאתה מחליט לעצב מחדש את המרחב, סולל עוד כבישי אורך ביהודה ושומרון, בונה עוד בתים, מקים עוד יישובים, או שאתה מתכווץ. אם אתה מתפשט, ומציב עוד נקודה יהודית בין כרמי צור לצומת גוש עציון, אתה גורם לצד השני לשאול אם מה שהוא עושה לא מביא אותו למחיר הפסד שהוא לא רוצה לשלם.

לאחר חיסול סמיר קונטאר הורה צה"ל להפחית את תנועת החיילים על הגבול מחשש לפיגוע נקמה. זה התברר כמהלך נכון כשביום שני השבוע התפוצץ מטען חבלה בהר דב וגרם רק לנזק ברכוש. הצד השני יודע לקרוא מתי הסגת חיילי צה"ל היא טקטיקה ומתי היא חולי. לא צריך להיות רמבו. רק צריך לוודא שהמגננה היא אמצעי, לא מטרה, ושהיא לא מאפיין של תודעה פסיבית. אין להתנגד לאמצעי מיגון. מי שלא חוגר חגורת בטיחות הוא אידיוט. יש למחות כשהמיגון הוא המדיניות. 

בחגי תשרי האחרונים, כשהכבישים בערו, יידו ערבים 

אבנים לעבר אוטובוסים ביפו. אחת התגובות המגוחכות היתה שבמשטרה ובעירייה בודקים את האפשרות לשנות את נתיב נסיעת האוטובוסים, כך שלא יעברו ברחוב יפת. כך נוהגת מדינה רצינית. 

בסוף 2004 הלך ונעלם טרור המתאבדים. הפצצות המהלכות שלקחו את חייהם של מאות ישראלים כמעט נכחדו. בניתוח של האלוף (מיל') גרשון הכהן, זה קרה אחרי שאבו מאזן זיהה שהמתאבדים הביאו יותר נזק מתועלת. בדרך מראש העין לבקעת הירדן הוא ראה רצף של התיישבות יהודית, יותר נקודות יישוב מאשר בין צפת לעכו, והבין שהוא בדרך להפסיד. 

זה מסר שצריך לעבור גם לפלשתינים וגם לערביי ישראל. שקט ייענה בשקט. דם ייענה ברוח גדולה שתציב ציוני־ציונות על כל גבעה והר. הווקטור צריך להיות אקטיבי. יש לכם מה להפסיד, במאקרו, במאבק על הארץ. אחרי מאורעות 1936 הוקמו 52 נקודות יישוב, 100 איש בכל מקום, חומה ומגדל ואוהל. זה גרם לאלימות הערבית לראות את המחיר. זה סידר מחדש את מפת הארץ. כדי לנצח בפאב "הסימטא" צריך לצאת מהסימטה.

 

***

 

חתונת השנאה עוררה בי געגוע לחתונת האהבה של שרה תחיה ליטמן ואריאל ביגל בבנייני האומה לפני כחודש. אם יש חתונה שמייצגת את עם ישראל, ברור לי מי מהן עושה זאת נאמנה. 

עכשיו מבקשים חבריו של נתנאל ליטמן, תלמידי כיתה י"ב בישיבה לצעירים במרכז הרב, להנציח אותו בדרך של שמחה. לעילוי נשמתו הם מארגנים בעצמם חתונה לזוג עולים חדשים, מעוטי יכולת, שמשפחותיהם לא נמצאות בישראל. אוספים כסף, מתרוצצים, מגייסים נותני שירותים להתנדב. עוד 

 

חתונת אהבה. רק כך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו