שיגרת חירום בת"א: הדילמות - והחשש

מאז יום שישי בצהריים מציאות החיים בתל אביב התהפכה והשיגרה הפכה להיות בבת אחת "שיגרת הלא נורמלי", כמו זו המורגשת כבר יותר ממאה ימים בישראל כולה. בלי הכנה מוקדמת הפכו הדאגה לביטחון האישי, החשש לחיים עצמם, חוסר הוודאות, הדריכות, הערנות והפחד לבני הלוויה שלנו בכל מקום ובכל זמן. זה אתגר אישי לא פחות מאשר אתגר לאומי־חברתי, כאשר "המצב" מעלה אל פני השטח את הצורך להתמודד עם חרדה ועם אובדנים רבים.

מדובר במציאות שמחברת שוב את תל אביב להקשר הביטחוני הכולל ומחזירה אצל חלקנו תמונות נשכחות (המרדף אחר האנס בני סלע, החיפושים אחר שלושת הנערים, הפיגועים בלב תל אביב לפני שנים). בעת כזו אנחנו מתכנסים פנימה, נזקקים לחיזוק הביטחון העצמי, כמו גם לעזרה נפשית מבחוץ, ושאלות ה"מה יהיה" ו"איך שומרים על הילדים" הופכות להיות מרכזיות בחיים.

הדילמות בקרב מאות משפחות בצפון תל אביב (מקום מגוריי) נסבות סביב אותו נושא: לשלוח או לא לשלוח? לקחת מוקדם או לסמוך על ההסעה? מונית או אוטובוס (בוודאי לא לבד ברגל, אפילו לא 200 מטר מהבית), ואם לא לשלוח - אז מה עושים איתם בבית? הרי שלשום, כששלחתי אותו לבית הספר וראיתי שבאו רק ארבעה חברים לכיתה, חשתי אשמה על חוסר האחריות, לכאורה.

ביום ראשון עוד טירטר מעלינו המסוק המשטרתי, השוטרים נכנסו לחצרות חמושים וההורים הקימו קבוצות פטרול. על הבלבול ועל ערעור תחושת הביטחון ברחובות הסמוכים לבית, לגנים ולבתי הספר נוספת גם התפוצצות המידע: קבוצות הווטסאפ הרועשות, הכותרות המתחלפות באתרי האינטרנט עם התמונות מהרחובות הכה מוכרים והכותרות הצועקות מהעיתון. אם לכך אנחנו ההורים נחשפים - מה על הילדים שלנו, על הקבוצות והצ'אטים שלהם, מה עובר להם עצמם בראש כבר ארבעה ימים?

כמי שמקצועה בטיפול, בהתמודדות עם אובדן ובחיזוק החוסן האישי והנפשי אני משתדלת ליישם בבית, מול הילדים והחברים ובעיקר מול עצמי: תחושת היחד והאמונה שאפשר להתגבר הן מקור כוח פנימי לא מבוטל. כשמדברים על חוסן אישי, נפשי וחברתי, מדברים בדיוק על המקום שממנו שואבים את הכוח. אנחנו נצמדים לחיים כי זה טבעי וגם כי אין ברירה. אנחנו מדברים "על זה", לא מסתירים מידע אבל גם לא תורמים יותר מדי ממה שלא נחוץ, ובעיקר מנסים לייצר מינון: לא יושבים מול הטלוויזיה במעגל האינסופי של התמונות במהדורות החדשות (כי זה לא יועיל), מפנים זמן לענייני העבודה, אוכלים ארוחות משותפות ומקפידים שהילדים יכינו שיעורים.

כידוע, תחושת הביטחון העצמי עולה כאשר נערכים מראש לצפוי, גם אם הוא צפוי להיות קשה וטראומטי. התנהגות רגועה ומרגיעה קובעת ומשפיעה על הילדים שלומדים מסביבתם. הכלה היא שם המשחק באירועים טראומטיים מתמשכים, והמקום שצריך לתת להבעת רגשות וחששות הוא חשוב ביותר. גם לעצמנו אני אומרת: פחד, כעס ורגשות אשם הם תגובות נורמליות במצב ה"לא נורמלי". ומכיוון שכל יום הוא יום חדש - אני מקווה שמחר אוכל לשלוח את ילדיי למערכת החינוך ללא חשש.

הכותבת היא מנכ"לית משותפת של מרכז אלה - להתמודדות נפשית עם אובדן