שולי הדרך מובילים אל הטרור

מישהו אמר שהוא בלונדיני. מישהו אמר שהוא קר רוח ומחושב. חשבו שהוא כיוון לפגוע בגורם מסוים. שידע בדיוק מה הוא רוצה. חשבו שהוא הרכיב משקפי שמש מיוחדים, שגם מצלמים את הפעולה. אמרו שהוא הושפע מדאעש. מביני דבר אמרו שיש לו נשק מודרני ומיוחד, על פי הצללית שצולמה מחוץ לחלון הבר. קשה לנו לקבל את הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה באנשים חפים מפשע בעיבורה של עיר.

אך עד מהרה התברר כי האיש הזה הוא אחד מעלובי החיים. נורמלי כדי להישפט, לא נורמלי כדי לחיות. אסיר לשעבר. מובטל. לא שייך. אביו היה זה שחשף אותו. ודודו תיאר את עליבותו. בכפר הסתייגו ממנו. לא-יוצלח שאיתנותו הנפשית שנויה במחלוקת. איש בשולי הדרך, שלא מצא את עצמו, ובא להרוג אותנו כדי למלא תפקיד בעולם הזה. להפסיק את השידורים ולעבור לסרט מתח שהוא בעצם המציאות.

פורץ אל תוך תל אביב, המוגנת לכאורה, ברגעי החסד של יום שישי בצהריים, ומביא אליה מוות ודם ובהלה במו ידיו. לרגע ארוך כולם עוסקים רק בו. מנסים לפענח את אישיותו. לאתר אותו. לספר את סיפורו. הוא כבר לא יהיה אלמוני. כמו הרבה עלובי חיים אחרים שהיו מעורבים בפעולות טרור בלב המערב (כן, גם טרור יהודי) - עלובי חיים שנזרקו מן המסגרות שאליהן שוגרו, מי שהחברה הקיאה אותם מתוכה, והם קמים עליה במטרה בלתי ממוקדת לעצבן אותה, לפגוע בה, לשפוך דם, כי הדם הוא זה המייצר את תשומת הלב העיקרית.

לא כולם, כמובן. יש גם טרוריסטים אחרים. משכילים, מונעי אידיאולוגיה יוקדת, כאלה שהחיים דווקא חייכו אליהם. אי אפשר לקבוע כאן כלל אוניברסלי מוחלט. אבל אפשר לומר שהללו הם בבחינת המיעוט. הרוב שייך לאנשים בשולי הדרך, למי שהחברה האנושית לא ידעה מה לעשות בהם, והיא הרימה את ידיה, ולא טיפלה בהם. הם חוזרים אלינו עם תאוותם לרגע של נקמה, של פרסום, של יכולת להכתיב לנו את צעדינו, גם אם הם יודעים שהרגע הזה יחלוף במהרה, שאין שום סיכוי בעולם שניכנע להם, שהם ימצאו עצמם מאחורי סורג ובריח, אם רק יתמזל להם מזלם.

הטרור איננו מלחמת העולם השלישית. מספר חללי פעולות הטרור בעולם רחוק מאוד ממספר חללי המלחמות, ומלחמות ההווה מעטות מאוד. בראייה היסטורית יתבוננו בתקופה הזו ויאמרו שמדובר בשנות שלום וביטחון יחסי, אשר מעטות כמותן. האתגר הקשה שלפנינו הוא לנסות לצמצם את מספר הנדחקים אל שולי הדרך, כי זהו בית הגידול העיקרי לאלימות של המאה ה-21.