חזרתי אתמול לקרוא את "מאחורי הגדר" לחיים נחמן ביאליק. יש בפרוזה של המשורר הלאומי תשוקה חוצת חומות בין ה"שיקסע" הגויה מרינקא לבין נוח הלוהט והמבוהל, ותהיתי אם היה נפתלי בנט פוסל גם את ביאליק מתוכנית הלימודים בתיכון הישראלי. ממש כפי שנהג משרדו בספרה של דורית רביניאן "גדר חיה", שמקריאה חלקית מאוד בין דפיו ניכר כי הוא שזור באוטוביוגרפיה.
בכהנו כשר החינוך החדיר יוסי שריד ספרות הסתה אנטי־יהודית מאת מחמוד דרוויש, והלב נצבט בהגנה על צעדו רק כדי להרחיק את ישראל ממה שאנשי רוח נוהגים לגנות כ"שריפת ספרים". אתמול צץ גילוי נגדי: הפרופסור אשר כהן כתב באתר NRG כי "הארץ", שנזעק להגן על חירות היצירה של רביניאן, הפעיל לחץ צנזורי על צה"ל לא לחלק בין קציניו ספר מאת בן־דרור ימיני, "תעשיית השקרים", המתאר גם את העיתון הישראלי כמי שמזיק למדינת היהודים. כאילו אין דין אחד. כאילו גם בתחום התרבות אין צורך במבחן בוזגלו.
ברור שיש טקסטים שהם הסתה פלילית נטו ואינם ראויים להפצה מאורגנת על ידי גורמים ממלכתיים וחינוכיים. אך לא רביניאן ולא ימיני ולא רבים כמותם משני צידי המתרס נכללים בהגדרה הקיצונית של היותם סכנה לציבור. מניעת טקסטים שנויים במחלוקת מנערים בתיכון אינה מפתחת את יכולת ההתמודדות שלהם עם הבעיות אלא מחמיצה את ליבת מהותו של הלימוד.
נתן אלתרמן הציג את הסוגיה בשירו האלמותי "הקלריקל הקטן", שבו לעג לחברי קיבוץ השומר הצעיר, שאסרו על ילדיהם לראות את סבא בטלית שמא יהרהרו באפשרות כי יש אלוהים בשמיים. זו תמצית מלחמת התרבות המתנהלת בארץ מאז ועד עתה. חילונים אינם צריכים להדיר רגלי ילדיהם מבית הכנסת, ודתיים־לאומיים מלהכיר את תפיסת האדם הקוסמופוליטי המבקש לדלג מעל משוכת המורשת הלאומית לעבר האהבה הזוגית.
מה גם שאיש אינו יכול לומר בביטחון לאיזו מסקנה יגיע הקורא הרך או הצופה הצעיר בקולנוע. מי שיקרא את הקוטביות במאמרי הפרשנות של גדולים כעמוס עוז וגרשון שקד על יצירת המופת של ש"י עגנון "סיפור פשוט" יבין כי בהזרימו טקסט לכיתה או במונעו אותו מהתלמידים, הם עשויים להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה כיוון שר החינוך. כל שר חינוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו