בשעה שגל הטרור ברחובות ישראל נמשך בלא הפסקה, מוסיפים המומחים להתווכח אם יש לכנותו אינתיפאדה, התקוממות מוגבלת או מקומית. נוסף על כך, חלוקים המומחים בשאלה עוד כמה זמן צפויים להימשך טרור דקירות הסכין וניסיונות הדריסה - אם חודשים בודדים או אף מעבר לכך.
ברחוב הפלשתיני יש כנראה עוד מי שמוכן לקום בבוקר ובהינתן ההזדמנות לנסות לדקור או לדרוס יהודים. אבל יש להודות כי אין מדובר בהתקוממות המונית, כפי שחווינו בגלי הטרור הקודמים במהלך האינתיפאדה הראשונה בשלהי שנות ה־80, ואף לא כמו בזו השנייה, בראשית שנות האלפיים. אין מדובר בהתגייסות עממית רחבת היקף של המונים היוצאים לרחובות להתעמת עם חיילי צה"ל, ואין מדובר גם בהתארגנויות ובתאי טרור שביכולתם להוציא פיגועי טרור והתאבדות בתוככי ישראל.
המפגעים הבודדים שמנסים לפגוע בחיילים ובאזרחים ישראלים נהנים אמנם מרוח גבית ברחוב הפלשתיני, שממהר להזדהות עימם, אבל עובדה היא כי רק פלשתינים מעטים מוכנים להצטרף לגל הטרור; ברחוב הפלשתיני ניכר הרצון למנוע את הפיכתו לנחשול של אלימות, שבו יטבעו בראש ובראשונה הפלשתינים עצמם.
העובדה שמדובר בפיגועי יחידים ולא בהתארגנות רחבת היקף נעוצה בראש ובראשונה באפקטיביות של מערכת הביטחון הישראלית, המקיימת נוכחות בשטח ומסוגלת לאתר כל ניסיון משמעותי של חמאס או של ארגוני טרור אחרים להכות שורשים. המערכת מסכלת הקמת תשתיות, דוגמת אלו המצויות בעזה, החיוניות כמו אוויר לנשימה להוצאת פיגועים מורכבים ורבי נפגעים.
אבל העובדה שהרחוב הפלשתיני אינו נגרר ברובו המכריע אחרי המפגעים, אף שהוא מעניק להם גיבוי אוטומטי, נעוצה בכך שהוא מעדיף את השקט ואת היציבות, שמצב הדברים הנוכחי בשטחים מאפשר לו. משום כך קוראים במערכת הביטחון, וכך עשה גם שר הביטחון בוגי יעלון, לפעול בנחישות נגד המפגעים, אבל לנסות ולאפשר לאוכלוסייה הפלשתינית להמשיך לחיות את חייה.
הפלשתינים בשטחים לא התאהבו בנוכחות הישראלית ביהודה ובשומרון, אבל הם מביטים סביב אל הנעשה בעולם הערבי ומבקשים שהשקט שממנו הם נהנים בחסות הנוכחות הישראלית, השנואה עליהם ככל שתהיה, יימשך. אחרי הכל, למרות גל הסכינאות ממשיכה החברה הפלשתינית בגדה בחיי היומיום, ומצבה מצוין בהשוואה למצבן של מרבית החברות הערביות שמסביב.
בסוריה כבר לא נותרו כמעט סורים ומדינה זו הפכה מזמן לתל חורבות. למזלנו, אי אפשר להאשים את ישראל בחורבן הסורי. האשמים במצב שם הם דווקא אלו שמתיימרים לסייע לפלשתינים - משטרו של בשאר אל־אסד, איראן וחיזבאללה מצד אחד, וגורמים איסלאמים רדיקליים מן הצד האחר. אלו גם אלו הרגו בבניה של סוריה והפכו מיליונים מהם לפליטים. מספר ההרוגים במלחמת האזרחים בסוריה במהלך חמש השנים האחרונות גבוה פי עשרה ממספרם של הפלשתינים שנהרגו במהלך מאה שנות סכסוך עם ישראל.
אבל סוריה היא רק דוגמה אחת. אפשר להזכיר את תימן ואת לוב וכמובן גם את עיראק. וגם במדינות יציבות יחסית כמצרים או כלבנון מכים גלי פיגועי טרור, ובהם נהרגו בשבועות האחרונים יותר מצרים או לבנונים מאשר פלשתינים בשנה האחרונה.
במצב של כאוס מוחלט שהשליט עצמו על המרחב הערבי שסביב לנו, מכירים גם הפלשתינים בערך היציבות שממנה הם נהנים - יציבות כלכלית וגם ביטחונית. אין להם כל עניין לפגוע ביציבות זו. אחרי הכל אפשר לא לאהוב את הנוכחות הישראלית בשטחים - צבאית ואזרחית כאחד - אבל כל מי שעיניו בראשו רואה מהי האלטרנטיבה ולאן צועד העולם הערבי שמסביב.
מפגעים בודדים שטופי שנאה וקיצוניות ימשיכו לנסות ולפגע, בדיוק כפי שעושים דומים להם בעולם הערבי שמסביב - וגם באירופה. אבל עובדה היא שבודדים אלו אינם מצליחים לגרוף אחריהם את האוכלוסייה כולה לעימות עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו