הטרור היהודי: שוטים, לא עשבים

נערים שמקפצים עם סכינים ורובים בידיהם בעיצומה של שמחת נישואים, ונועצים את הסכינים בתמונתו של תינוק שנשרף למוות לצליליה של תזמורת - אלה אינם "עשבים שוטים". הם אולי רפי שכל, אטומי לב וקהי חושים מוסריים בסיסיים, אבל בוודאי לא אנשים שיכולים לייצג או לבטא ערכים יהודיים, ציוניים או דתיים.

משחר ימיה הציבה היהדות את ערך חיי האדם במוקד עולמה. כל אדם באשר הוא אדם. לא לחינם אמרו כי "פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה". והרמב"ם הוסיף בחיבורו "משנה תורה": "שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים".

ממילא יובן שאותם הרוקדים על דם תינוק שנשפך, ומתיימרים לדבר בשם האל, אינם מבטאים בריקוד זה ערכים יהודיים, ציוניים או דתיים.

למרות המלחמות, הרדיפות והשנאות ידעו יהודים בכל הדורות להבחין בין הצורך להתגונן ולהילחם על נפשם, הכרוך לעיתים גם בהרג, לבין הבעת סיפוק ושביעות רצון מרצח או מריקוד על דם שנשפך.

גם ה"נקמה" שהרוקדים קיפצו לצליליה היא רעיון ששורשיו והדיו מצויים אמנם בספרות המקראית, אך אלה שככו עד מהרה כבר בספרותם של החכמים הראשונים, שהפכו אותו ל"הלכה ואין מורין כן", הלכה תיאורטית שאין למצוא לה כל היתר בחיי המציאות.

הריקוד המבחיל הצטרף לשורת גידופים שהושמעו בשבועות האחרונים נגד אנשי השב"כ. שיטות החקירה של הארגון ראויות לביקורת, ויש לברר את העובדות לאשורן, אך מכאן ועד מסכת החרפות נגד אנשי הארגון, שעושים לילות כימים בהגנה על ביטחון מדינת ישראל - הדרך ארוכה.

כמה רב המרחק בין דיבורים אלה לבין תוכן קריאתו הנרגשת של הרב צבי יהודה הכהן קוק ז"ל, ראש ישיבת "מרכז הרב" ומורם ורבם של רבים מבני הציונות הדתית בדורנו. לאחר פרשת "אלטלנה" יצא הרב בקריאה נרגשת, תחת הכותרת "את אחי אנכי מבקש", לשומעי לקחו: "אל נא יחליט כל אחד מאיתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקוות ארצנו דורשים, כי רק איתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו... אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות... נזכור, כי 'המגביה ידו על חברו נקרא רשע'... נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בוויכוח הדיבור והכתב ובהגשמתן הישרה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות".

ראויים הדברים למי שכתבם ואמרם, וראויים שבעתיים כי יישמעו ויופנמו על ידי אלה המתיימרים ללכת בדרכו.