את הצדק עדיין צריך לרדוף

ההגדרה המשפטית הרחבה להטרדה מינית אינה מצליחה למגר את התופעה הבזויה, רק להקטין את מימדיה • גם הרשת החברתית מקצרת את פרק הזמן שדרוש לפוליטיקאים שהטרידו לעשות את הדבר הנכון - ולפרוש

למרות שעברו מאז שנים רבות, המאורע עדיין חרות בזיכרוני. עקב עיסוקי, נכחתי באחד מדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. אחד השרים לא פסח על אף אחת מן הנשים שהיו בחדר, עד שהגיע למקומו בקצה השני של חדר הישיבות. ממש כמו בשיר "השר משה מונטיפיורי": "פה צביטה בלחי, ושמה הערה, ופה חיבוק במותן וליטוף של אהבה". אבל מה שהיה מותר, אולי, בימי השר מונטיפיורי אסור בימינו. וטוב שכך. "אין אפוטרופוס לעריות", אמרו חז"ל. אבל יש להן מפקדים, אלופים, מעבידים, ניצבים, שופטים, שרים, חברי כנסת, נשיאים ורבנים.

הניצבים ניסו שחם, רוני ריטמן, קובי כהן, ניסים מור, חגי דותן ואורי בר־לב, השרים חיים רמון וסילבן שלום, נשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת יצחק כהן, הרב ברלנד, אלוף איציק מרדכי, הנשיא משה קצב, הח"כ לשעבר ינון מגל, הם רק אחדים מני רבים שנחשדו - וחלקם אף הורשעו - בעבירות מין שונות, ובהן אינוס, מעשים מגונים והטרדה מינית.

בעוד שתי העבירות הראשונות נותרו בחוק העונשין, קבע המחוקק הישראלי את האיסור של הטרדה מינית בחוק מיוחד, ולא בכדי. כפי שנאמר בתחילתו, החוק קובע כי תופעה מטרידה זו - תרתי משמע - פסולה מעיקרה לא רק משום טעמי מוסר, אלא כי היא פוגעת בכבוד האדם, בפרטיותו ובזכות הנשים לשוויון. מעבר להגדרה הרחבה יחסית של הטרדה מינית בחוק, החוק מאפשר לקורבן העבירה להגיש תביעה אזרחית לפיצויים, ולשם כך גם לעשות שימוש במסגרת דיני העבודה ובבית הדין לעבודה, כשמדובר בהטרדה מינית במקום העבודה.

במקום שיש ספק - אין ספק

זה שנים רבות נתונות נשים להטרדות במקומות העבודה, ברחוב, בבסיסי צה"ל ובתחנות המשטרה. לפי נתונים אמפיריים שונים, כל אישה שלישית בישראל חוותה במהלך חייה הטרדה מינית לפחות פעם אחת. בסקר שנערך לפני כמה שנים דיווחו כ־90 אחוזים(!) מהנשים בישראל כי חוו במהלך חייהן הערות מיניות בוטות שהופנו לעברן ועשויות היו להחמיר לכדי עבירה פלילית.

כצפוי, גם החוק הישראלי החשוב למניעת הטרדה מינית, שהוא מן המתקדמים בעולם בתחום זה, לא הצליח למגר את התופעה אלא רק להקטין את מימדיה.

בין שאר החלופות שקבועות בחוק, קיימת חלופה שלפיה "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו", עלולה לעלות לכדי עבירת הטרדה מינית גם כאשר לא מדובר בניצול יחסי מרות, יחסים שעשויים להחמיר פי כמה את חומרת העבירה. שכיחות הערות מעין אלה במקום העבודה אינה מהווה הגנה. במהותו, המבחן הוא מבחן אובייקטיבי ודי בכך, כי בעיני "האדם הסביר" נאמרה אמירה פסולה בעלת אופי מיני. למען הסר ספק, הדגישו בתי המשפט פעם אחר פעם כי אין לגולל "אשם תורם" על קורבן ההטרדה. גם הופעה או התנהגות "מתירנית" כביכול של האישה, כמו גם שתיקתה, אינן מהוות צידוק או הגנה למטריד.

אחד הקשיים הגדולים במקרי הטרדה הוא קו הגבול הדק, שמבדיל לעיתים בין האסור והמותר. מאז ימות עולם, לוו מעשי חיזור ורומנטיקה בהערות על הופעתו החיצונית של אדם. מה שבעיני המדבר נאמר בהומור, איזו "דאחקה" שובבנית, עשוי להיתפס אצל השומע - בדרך כלל השומעת - כאמירה מעליבה, משפילה ופוגענית. יפים דברי חז"ל: "חכמים היזהרו בדבריכם". בכל מקום שיש ספק - אין ספק, ומוטב להימנע מן האמירה. איש עוד לא עמד לדין על משהו שהוא לא אמר.

בעיה נוספת היא חשש הנפגעות להתלונן. לאור ניסיון העבר, רבות מהן חוששות מפני ה"שיימינג" הצפוי להן שעלול להפוך אותן, לפחות בעיני הציבור, מקורבן לנאשמת.

בפרשת רמון עמד בית המשפט על תופעה מכוערת זו: "במשך חודשים, מהשלבים הראשוניים של החקירה ועד הלום, המתלוננת היתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהווייתן, עמדה 'חשופה בצריח' בלי יכולת להתגונן. דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת. מדובר בצעירה איכותית, ישרה, לא 'פלרטטנית' ולא קלת דעת. צר לנו, שבתמורה לחשיפת האמת, שילמה המתלוננת מחיר כבד בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב. מצערת העובדה שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו... על המערכות השונות להתגייס למען מתלוננות עלומות ולגונן עליהן, שמא תחשושנה אלה להתלונן, ובכך ייצא הציבור נפסד".

התוצאה חמורה שבעתיים כאשר מתברר למגינת לב, פעם אחר פעם, שרבים ממעשי העבירה, או מהחשדות למעשים המגונים והמטרידים, היו ידועים במשך שנים רבות לחוג רחב ביותר של אנשים, גברים ונשים כאחד, אך לוו בקשר שתיקה מתמשך, ולא אחת גם בחיפוי, בטשטוש ובהסתרה.

גם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש בעניין זה. בהמשך דבריו בפרשת רמון עמד בית המשפט על חלקה בנושא זה: "בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים", כתבו השופטים. "המושג סוביודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, בכמה מקרים, ל'זיהום' עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם בית המשפט אמר את דברו".

בית המשפט אמר את דברו, ובקול צלול וברור. אך הלקח לא לגמרי נלמד. עם זאת, המקרים האחרונים, של ח"כ מגל והשר שלום, מלמדים שמשהו בכל זאת זז בהתייחסות לתופעה הבזויה. לא הכל משפט, וטוב שכך. במשפט שעניינו הטרדה מינית, חייבת התביעה להוכיח את האישום ברף גבוה ביותר, של "הוכחה מעל כל ספק סביר". בייחוד כאשר מדובר בעבירות מין, הנעשות פעמים הרבה בחדרי חדרים, לא אחת קשה להגיע ולעמוד ברף גבוה זה.

התנצלותו הפומבית של הח"כ לשעבר מגל, כמו גם ההתפטרות היזומה שלו ושל השר שלום - בין שעברו את העבירה ובין שלא - עוד לפני שעניינם הגיע לכדי כתב אישום להכרעת בית המשפט, מלמדות שלעיתים הכוח שיש בידי הציבור והתקשורת רב מזה של בתי המשפט במאבק נגד ההטרדות המיניות ובהבעת סלידה פומבית מהן. לצד חובת השמירה על כך שכוח זה לא ינוצל לרעה, ייתכן שאנו עדים לסדקים ראשונים בחומת ההטרדה הישראלית, שיסייעו לצמצום משמעותי של התופעה, גם אם לא למיגורה המוחלט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו