האם "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת"? האם אור ליום רביעי יצטלמו משה כחלון ואבי ניסנקורן חיוורים ומחייכים, ובלחיצת יד יודיעו לציבור כי העובדים יוצאים לעבודה כרגיל? שברגע האחרון הושג הסדר זמני, וירעיפו מחמאות איש על רעהו? כך היה ברוב העימותים בעבר כאשר מנעו שביתה; וכך אירע פעמים רבות אחרי שליום אחד התקיימה שביתה, ורצוי שכך יהיה גם הפעם.
למה הם עושים זאת? "להוציא קיטור" כל אחד במחנהו ולזכות בתשומת לב, וגם בגלל העניינים שעל הפרק. בהקשר זה ראוי להציג שלוש תהיות:
• ניסנקורן תובע בשביל העובדים במגזר הציבורי העלאה של 11 אחוזים בחמש שנים. ייתכן שהתביעה הגיונית ואפילו צנועה. אם נכונה טענת הממשלה כי מתווה הגז יביא רווחה לכל תושבי ישראל, וההכנסה לנפש תגדל מכ־34 אלף דולרים בשנה ל־50, אפשר ליטול את המעמס; ואפילו אם בשנים הראשונות יהיה צורך ללוות כספים למימון העלייה בשכר בשיעור 2% לשנה.
• בניסוי הכלים המילולי לקראת ההתמודדות היום מסביר האוצר כי ייאות להעלות את שכר המשתכרים מעט וההסתדרות אינה שוללת זאת, אבל בערפל הקרב היא מבקשת לקבוע מי ייהנה מן ההעלאה, ובממשלה לא מוכנים להפקיד את הכסף בידה. אפשר, אולי, במשותף? לחלק את הכסף בשתי חתימות על ההמחאה? של כחלון ושל ניסנקורן? סעיף זה אפוף אובך, אבל יש סיכוי כי דווקא ממנו תצא הבשורה שהמשק לא יושבת מחר.
• המשא ומתן חייב להיות ענייני, והנושא אינו כה רחוק מלב שני הצדדים, ולכן האיום בשביתה אינו במקומו. רצוי שהצדדים ינהלו אותו כאילו השביתה כבר יצאה לדרך. ישראל רחוקה מבחירות והמתח המפלגתי־מעמדי לא יוסיף דבר לגורמים המשתתפים במאבק, ולכן ראוי לנהל אותו בלי "להחזיק את היד על השאלטר". שני הצדדים חייבים להביא בחשבון כי אין ביטוח לנזקי השביתה ולכסף ההולך לאיבוד. שביתה היא כמו גשמי ברכה הזורמים לים.
בעיקר שהאוצר וההסתדרות כאחד יודעים מה גבולות ההתמודדות. לא תהיה פריצת דרך. לא יהיה ויתור משפיל. איש לא יניף דגלים ברחובות. מהמאבק הזה לא יתפרסו אוהלים בשדרות רוטשילד וברחבי הארץ. בסך הכל מדובר בהתמודדות לגיטימית, וככל שתתנהל ללא זרקורים כך יימצא לה פתרון מהיר יותר, ואולי גם צודק למדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו