צדק לא נופל מאתיקה רפואית

חולה הוא חולה הוא חולה - זהו אחד העקרונות היסודיים ביותר של האתיקה הרפואית. בשם עיקרון זה אנו מצפים מרופא לא להפוך לשופט או לתקציבן, אלא לטפל בכל אדם: גם אם מדובר באנס או ברוצח, במחבל או בפסיכופת.

בשם עיקרון זה (ועוד עקרונות) אין אנו מטילים על מי שהביא על עצמו את מחלתו השתתפות עצמית גדולה יותר; בשם עיקרון זה נשבעים הרופאים לעסוק ברפואה. העיקרון ראוי להעצמה, לביסוס, והציפייה היא מכל הקשורים במערכת רפואית לפעול לאורו.

ואולם כמו כל עיקרון אתי, ולמעשה כמו כל ערך מכל סוג שהוא - הוא עצמו יכול להפוך לעבודה זרה ולטעות חמורה. אין עיקרון שזוכה למעמד עיקרון יחיד, ואין ערך אחד שמסנוור ומעלים את קיומם של ערכים אחרים.

שאלת קדימות הטיפול הרפואי נעשית כאשר יש משאב מצומצם אחד - הצוות הרפואי הקיים, והוא מסוגל לטפל או בנפגע או בפוגע, או באזרח שהותקף או במחבל שהתקיף. במקרה כזה משתתפים בדיון האתי העקרוני עקרונות נוספים, ובראשם עקרון הצדק: "צדק צדק תרדוף".

המחבל הפוגע הביא את האסון הזה על עצמו ועל אלה שפגע בהם, ואין זה מן הצדק ומן היושר שהוא זה שיקבל טיפול בגלל מצבו החמור, ואילו הנפגעים יינזקו מהעובדה שהטיפול בהם נדחה.

ההכרעה האתית העקרונית במקרים כאלה צריכה להעדיף את הטיפול בנפגע על פני הטיפול בפוגע. הטיעון כאילו רופאים צריכים להשתעבד לחובתם המקצועית, ללא שום קשר להיבטים אתיים אחרים - אינה נכונה לגבי רופאים, כפי שאיננה נכונה לגבי עיתונאים, רבנים, שופטים ונהגים.

מובן שאתיקה אינה רק דיון תיאורטי, אלא גם כללי התנהגות מעשיים. בערפל הקרב הנושא הרבה יותר מסובך, וצריך להניח לצוות הרפואי למלא את ייעודו ולא להכניסו בדילמות מסובכות. כשרופא מגיע לאירוע אנו אכן מצפים ממנו כי לא יתפקד כחוקר, כשופט או כחייל, אלא שיטפל בנפגעים. על כן, מבחינה מעשית, אם יש לרופא ספק מיהו הפוגע ומיהו הנפגע - הדבר הנכון לעשות, מצד אותו ספק, הוא לטפל בפצוע הקשה ביותר וממנו לזה שפצוע קל ממנו. ואולם ברוב מוחלט של האירועים ברור לחלוטין מי נהג במכונית עם גרזן ומי איבד את רגלו - ועל כן על הרופא לטפל באזרח קודם שהוא מטפל במחבל.

הסתייגות נוספת היא שאם מדובר בפער בין מחבל שנשקפת סכנה לחייו לבין אזרח שנשרט קלות - זהו המקרה החריג (לא הנורמה) - יש לטפל במחבל תחילה, ואת ענישתו להניח למערכת המשפט.

הנפנוף במקרה המצער של הלינץ' שאירע בבאר שבע כהוכחה שאסור להיכנס לשיקולים כאלה - מוטעה מאוד, שכן Bad cases make bad decisions, והפגיעה האתית בנפגעים שנוצרת ברוב המקרים היא טעות חמורה יותר.

אלו אפוא עקרונות האתיקה ביחסי פוגע־נפגע: כשהתמונה ברורה, חובה על הרופא לטפל בנפגע תחילה, גם אם מצבו קל יותר, אלא במקרי פער גדולים מאוד. כשהתמונה אינה ברורה - עליו לטפל בפצוע הקשה ביותר תחילה, ולא להיכנס לתהליכי דרישה וחקירה.