אלימות בספורט: כולם שותקים, והנגע מתפשט

אתחיל בווידוי לא כל כך אישי: עולמי הצר מורכב בעיקר מאירועים ספורטיביים, ואם לדייק יותר, אז כאלו שקשורים להפועל ת"א. בכל ענף. לאחרונה אפילו הייתי מעורב בהקמת קבוצת הכדוריד הראשונה אי פעם של האגודה, שמשחקת בצורה חצי חובבנית בליגה השנייה. בבית שבו גדלתי ראו בטלוויזיה, צפו במגרשים ועשו ספורט. כל ספורט. גם אם יש שחייה צורנית בטלוויזיה ויש נציגות לישראל, האצבע הולכת לשלט מבלי שאני רוצה בכלל. אני חושב שהנקודה הובהרה.

מה שעוד הולך ומתבהר זה שהספורט בישראל גוסס וגל האלימות אשר עוטף אותו בשני ענפיו הבכירים, כדורגל וכדורסל, עומד להיות קבורת החמור שלו. מה שחווינו בשנה האחרונה - החל מתקיפת אוהד הפועל ת"א על ידי אוהדי בית"ר ירושלים בפטיש, הנקמה של אוהדי הפועל ת"א ביפו בסוף השבוע האחרון, פעולת הגזענות של אוהדי מכבי ת"א בסכנין והמארב המתוכנן של אוהדי הפועל ת"א לאוהדי מכבי בשעות הקטנות של הלילה שלשום - הם רק קצה הקרחון שאנחנו נחשפים אליו בתקשורת. כל מי ששולח את ילדו לחוג כדורגל או כדורסל חווה את האלימות הזו מדי שבוע בליגות הילדים - השורשים נטועים שם בהורים שמזלזלים במאמן, בשופט ובקבוצה היריבה ובכך מדרדרים גם את ילדיהם. אותם ילדים גדלים להיות ספורטאים ואז אנחנו מתפלאים איך הספורט הישראלי לא מגיע לשום דבר.

מי יעצור את גל האלימות שתוקף את הספורט הישראלי? התשובה העצובה היא שכנראה אף אחד. למשטרה יש כל כך הרבה דברים על הראש, שאלימות במשחק בליגה ב' לא באמת עומדת בראש סדר העדיפויות, ובתי המשפט מסתפקים בעונשים מגוחכים שעומדים נכון לעכשיו על הרחקה לכמה חודשים ממגרשי הכדורגל. אולי משרד הספורט? שום שר או שרת ספורט לא מספיק אמיצים, נחושים ושולטים בחומר כדי לעצור פה את הליגות ולדרוש ניקוי אורוות. הטוטו שמחזיק פה את הספורט בחיים? בחיים לא, אחרת ממה הוא יתפרנס? הרי אנשים אוהבים להמר על מה שהם מכירים. בעלי הקבוצות? נו, באמת. אין קבוצת כדורגל בישראל שלא היתה מעורבת או שמעורבים בה גורמים עברייניים ולהם באמת אין אינטרס שהכדורגל ייעצר, כי אחרת לאן הם יגלגלו את הכספים שלהם וילבינו אותם? הנקודה ברורה - איש לא ייקח אחריות על הספורט הישראלי כי לאיש לא מפריע מה שמתרחש וכולם מסתפקים בצקצוקי לשון ובמבטים מודאגים.

השאלה, כרגיל במדינה הזו, היא מדוע הרוב המסיבי שותק. רובנו לא מגיעים למגרשי הכדורגל כדי להכות זה את זה, בישראל אנשים דווקא אוהבים ספורט עממי ועסוקים בלרוץ, בלרכוב על אופניים ובשאר ענפי ספורט שהתפתחו עם הגידול בשעות הפנאי של הציבור. הישראלים אוהבים את הנבחרות שלהם, גם כשהן כושלות שנה אחר שנה במשימות שלהן. באולימפיאדה אנחנו קמים באמצע הלילה כדי לצפות בעוד ספורטאי, שיובא על ידי עסקנים כושלים, קורס ברגע האמת. אבל כשלוקחים לנו את הספורט אנחנו משתתקים. השתיקה הזו מובילה לתחילת הסוף של הספורט הישראלי והפיכתו לנחלתם של אלו שהחברה הנורמטיבית הקיאה מתוכם.