השבוע מלאו חמש שנים לפרוץ "האביב הערבי", ששינה בלא הכר את פניו של המזרח התיכון והחזיר את העולם הערבי מאות שנים אחורה אל עידן של כאוס ואנרכיה, ובעיקר של הקצנה ורדיקליות.
ראשיתו של האביב הערבי בהפגנות רחוב שפרצו בתוניסיה באמצע דצמבר 2010 והביאו בתוך ימים בודדים לנפילת משטרו של הנשיא בן עלי, בתום שני עשורים של שלטון יחיד במדינה. אחרי תוניסיה בא תורה של מצרים של חוסני מובארק, שליט ותיק ששלט במדינה קרוב לשלושה עשורים, ולאחריה גם תורן של לוב, תימן וסוריה.
הטלטלה שפקדה את המזרח התיכון היתה במידה רבה תוצאה של משבר מתמשך שחווה העולם הערבי בעשורים האחרונים. טלטלה זו הובלה בידי דור צעיר, תוצר של גידול מואץ של האוכלוסייה לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים. בראשית שנות ה־60 מנה העולם הערבי כ־100 מיליון נפשות. 50 שנים לאחר מכן, ערב פרוץ האביב הערבי באביב 2011, הוא מנה כבר כ־400 מיליון נפשות, ובשנת 2050 הוא עתיד למנות כ־700 מיליון נפשות. לכל אלו לא נמצאו המשאבים הנדרשים להבטחת רמת חיים המאפשרת חיים בכבוד.
ברחבי העולם נתקבלה הטלטלה הערבית בשמחה בלתי מוסתרת, ובתקווה כי צעירי "כיכר תחריר" ודומיהם יחוללו מפנה שיאפשר לחברות הערביות לגשר ואף לדלג על פני התהום הפעורה בינן לבין החברות במערב, ובכך יקדמו עצמן לעבר שגשוג כלכלי ובעיקר לעבר דמוקרטיה. לשמחה זו הצטרפו ישראלים לא מעטים, שטענו כי על ישראל "לזרום" עם מהלך ההיסטוריה המזרח־תיכונית ולא לצאת נגדו; אחרת, כך הזהירו, תזוהה ישראל כמי שמשתייכת לצד הלא נכון של מפת המזרח התיכון המשתנה, הצד שבו שכנו המשטרים הדיקטטוריים הערביים אשר דיכאו ביד רמה את בני עמם ועתה הושלכו אל פח האשפה של ההיסטוריה.
אלא שעד מהרה התברר כי אין מדובר ב"אביב ערבי" אלא דווקא ב"חורף איסלאמי". ברבות ממדינות ערב עלו לשלטון תנועות האחים המוסלמים שביקשו לצבוע את העולם הערבי בירוק (צבע המזוהה עם האיסלאם ומשמש צבע דגלן של תנועות איסלאמיות). בכמה מדינות, דוגמת מצרים או תוניסיה, הושבה היציבות, לכל הפחות באופן חלקי. אך דבר זה לא קרה במדינות ערביות אחרות. באלו קרסו מוסדות המדינה, שאפשר שנשענו מלכתחילה על יסודות רעועים ואולי אף מלאכותיים, ואף רוסקה החברה שחיה בהן. כך צירפה הטלטלה בעולם הערבי את סוריה, לוב ותימן לרשימה הולכת ומתארכת של מדינות כושלות זה מכבר דוגמת עיראק, לבנון וסומליה. וכך, בקיץ 2014 כבר התחלפו "האביב הערבי" ו"החורף האיסלאמי" ב"קיץ של דאעש", לאחר שלוחמיו של הארגון השתלטו על צפונה של עיראק ועל מזרחה של סוריה, צובעים מרחבים אלו בשחור (צבע דגלו של הארגון). דאעש ודומיו בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן נבנו אפוא מן הטלטלה האזורית והשכילו לנצל את כישלון הצעירים הערבים להוביל ולשלוט במחאה ובמהפכה שחוללו.
ישראל היתה אולי היחידה שהגיבה בחשש ובהסתייגות לאירועים שהתחוללו סביבה, מחשש כי תחת המשטרים המתונים, שלהם הורגלה, תתפוסנה את השלטון, כפי שאכן קרה בתחילה, תנועות איסלאמיות דוגמת האחים המוסלמים. אבל גם בישראל לא שיערו כי האביב הערבי יוביל לכאוס ולאנרכיה שבחסותם תופענה תנועות ג'יהאדיסטיות רדיקליות שתבססנה לעצמן אחיזה לאורך גבולותיה, דוגמת דאעש; שלמולן מצאה עצמה ישראל נעדרת יכולת הרתעה שתאפשר לה לשמר מאזן אימה שיבטיח לה שקט לאורך זמן הן בגבול הצפון והן בגבול סיני.
כך או אחרת, המזרח התיכון שינה את פניו. הסדר המדינתי קרס ומה שחמור יותר - את מקום העולם הערבי, עולמן של המדינות הערביות ושל הלאומיות הערבית, החליף עולם של עדות, חמולות ותנועות איסלאמיות רדיקליות, המאיימות כולן להחזיר את הערבים מאות בשנים אחורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו