ימי החנוכה: נס עם הרבה סוכר

השבוע, כשהלכתי לתומי ברחוב, היא חייכה אלי מאחת הקונדיטוריות וסימנה לי לבוא אליה. סופגניית ריבת חלב וקרם פיסטוק, מעוטרת למעלה בכדור שוקולד לבן, שמשום מה היה נראה לי יותר כמו מזרק אינסולין. שאלתי את המוכרת כמה היא עולה. "עשרה שקלים", ענתה. "עשרה שקלים?! טוב, תארזי לי את זה למתנה". בדרך חזרה הביתה הסתכלתי כל הזמן אחורה כדי לוודא שלא עוקבים אחריי.

אין לי מושג איך הפכה הסופגנייה הפשוטה של חנוכה, זאת עם ריבת התות ואבקת האפייה מלמעלה, למארז מתנת חג של ראש השנה. מה לא תמצאו בה? קוקוס, מקופלת, שוקולד לבן, סוכריות קופצות, פיסטוקים, קשיו ומבוכים של חלווה. לא מבינה איך הבצק לא נעלב מההשתלטות העוינת הזאת. מה קרה לסופגנייה הטובה והישנה, זאת שהגיעה בקרטונים חומים ולא באריזה של סברובסקי? אני אישית מעדיפה את הגירסה הפשוטה והגדולה. אין ספק שרשתות הקונדיטוריה הממותגות לימדו אותנו שיעור ענק ביצירתיות. עכשיו נראה אתכם עולים שלב ומייצרים סופגנייה טעימה עד מאה קלוריות. אגב, לקרוא לביס אחד סופגנייה זה לא נחשב.

ואם כבר בענייני סופגניות עסקינן, אז חנוכה נמשך שמונה ימים בלבד, ללא תוספות מיותרות. באמת אין צורך להתחיל למכור אותן בראש השנה ולסיים ביום כיפור. שנה אחרי. הכי כיף זה לחכות להן ולא לחכות שהן תסתלקנה.

ולענייני הפסטיגל - הברודוויי שואו של ילדי ישראל. עד לפני שנה הייתי ממש נגד כל הסיפור הזה. קודם כל כי אני לא מבינה איך עדיין לא לוהקתי לשום פסטיגל (אז מה אם אני לא יודעת לשיר), ושנית, לא ראיתי הצדקה לשלם עבור כרטיס קרוב ל־200 שקלים בשביל לראות כוכבת ילדים בת 35 בחזיית פוש אפ, שרה שעושים עליה חרם בכיתה, אף על פי שהיא כבר אמא לשלושה. חוץ מזה, בתור רווקה זה נראה לי קצת מוזר לבוא לבד לפסטיגל.

השנה, לשם שינוי, חרגתי ממנהגי והלכתי לראות את אחת מהצגות חנוכה עטורות הכוכבים. נפעמתי, קודם כל מהמקצוענות, אחר כך מהתכנים ובסוף מהכסף שעושים השחקנים. נראה היה שכותבי ההצגה ניסו השנה להפוך את הסיפורים לחינוכיים עד כמה שאפשר. נכון, הכרטיסים לא זולים, אבל גם לילדים מגיע קצת לאס וגאס. לפי מה שהבנתי מהאחיין שלי, הוא ממש נהנה מההצגה. אני, לעומת זאת, הייתי עסוקה בלחשב כמה ילדים יש בקהל כפול 100 שקלים מינוס 30 אחוז עמלת סוכן מינוס שכירות על האולם פלוס מכירת די.וי.די בכניסה. זהו, ממחר אני עובדת על מופע ילדים, "אודליה לא במינוס". גם ככה רוב הסטנדאפיסטים בארץ יסיימו אצל הילדים, אז למה לא להתחיל עכשיו?

בכלל, השבוע הבנתי לראשונה שחנוכה הוא בעצם החג האהוב עלי. מין שבוע כזה רק של פאן, בלי שום ציפיות, איסורים או הכנות מוקדמות. אין צורך לצום, להתחפש או לחפש דיל לחו"ל, מאחר שגם ככה אין חופש (להורים). כל מה שצריך בחנוכה זה פשוט להיות אני. אה, ולזכור בעל פה את "מעוז צור". תתחילו, כבר מצטרפת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו