פרופורציה, דווקא בימים קשים

ייתכן שההכרזה על הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית כארגון בלתי חוקי היתה כורח המציאות. אבל אסור בשום פנים ואופן שהמצב הקשה, הנובע ממתקפת הטרור הבלתי פוסקת, יביא לחקיקה שתפגע בערביי ישראל או לנקיטת אמצעים אחרים נגדם, ישירות או בעקיפין. אלה אמצעים וחוקים אשר בטווח הבינוני והארוך נזקם רב מתועלתם. 

קל ופופולרי בימים מעין אלה להתלהם, אך דווקא כעת כדאי לראות את חצי הכוס המלאה. בישראל חיים כיום כ־1.7 מיליון אזרחים ערבים - כמה מהם לקחו חלק בגל הטרור האחרון? כדאי שנחזור ונזכיר לעצמנו את הנתון המדהים: שניים, ואולי שלושה. אחרי חודשיים של טרור מתמשך ערביי ישראל מחוץ למעגל הטרור. חלק מהם אולי מסמפט את הרוצחים (איני בטוח), חלקם משתתף במסע ההסתה - בעיקר זה של הזרוע הצפונית שהוצאה מחוץ לחוק - אבל הם לא משתתפים ברציחות. יש לבחון מה אפשר לעשות כדי לחזק את המגמה החיובית, המתגלה בפועל בהתנהגותם המרוסנת של ערביי ישראל. 

המצב הנוכחי מתסכל מאוד; השאלות המנסרות בחלל האוויר לאחר כל אירוע הן מה אפשר לעשות? איך להוריד את רמת הטרור, להפסיק את הרצח ברחובות ולתת לאנשים תחושת ביטחון אמיתית? 

גם בעניין זה ההתלהמות היא אם כל חטאת. כך, למשל, הדיבורים על "כיבוש יהודה ושומרון" או על "מבצע צבאי גדול" - אין בהם ממש. ראשית, אין צורך במבצע צבאי גדול כי צה"ל כבר כבש מחדש את יהודה ושומרון ב־2002, וגם אז נמשכה הלחימה להורדת רמת הטרור ארבע שנים, לא פחות. שנית, צה"ל יכול לפעול בכל מקום ביו"ש - בכל עת - על פי שיקוליו. מודיעין על נשק בקסבה יביא אותו אל מרכזה בתוך יממה; צורך להרוס בית במחנה פליטים  יבוא לידי מימוש באותו יום, ומרדף אחרי חשוד ברצח יימשך לכל מקום שאליו החשוד יברח, גם אל בית חולים בלב העיר הפלשתינית. 

גם הדיבורים על כיתור חברון לשם סריקה מבית לבית חסרי שחר. מה יחפשו, סכיני מטבח? והרי יותר מ־90 אחוז מהרוצחים עשו את מלאכתם הבזויה באמצעים קרים, ממברג ועד גרזן. מעטים השתמשו בנשק חם. כבר עתה, אם יש מידע מודיעיני או חשד על בסיס מידע כללי - הצבא יכול לפעול מייד ללא אישור הדרג המדיני. הכל נתון לשיקול הגורמים המקצועיים. הם, ככל הנראה, חושבים שכיתור חברון הוא בזבוז משאבים שרק יביא לחיכוך עם אוכלוסייה אזרחית שרובה הגדול לא לוקח חלק במסע ההרג.

 

תוספת להרתעה

בעיתות כאלה, לכאורה לטובת הביטחון, יש נטייה לפגוע במיעוט שמתוכו יוצאים גורמי הטרור. גם במדינות נאורות ראינו כיצד המטיפים לנו לנהוג במתינות יוצאים מכליהם ושוכחים כל מידת תקינות כשהדבר נוגע להם, בביתם ובבני עמם. אבל אל לישראל לנקוט צעדים קשים ומיותרים, שערכם דל ונזקם רב. ההצעה למנוע כניסתם של תושבי יו"ש לעבודה בישראל היא הצעה מסוג זה, הפוגעת באלפי משפחות, כשעד כה - כמדומני - רק אחד המפגעים היה בעל תעודת עבודה בישראל. 

עונשים מסוג זה, הפוגעים במעגל רחב של פלשתינים, יכולים להביא למספר גדול יותר של מפגעים שלא יהיה להם מה להפסיד. צריך להיות זהיר עם סוג כזה של עונשים ולמקדם במי שראויים להם. את ביתו של האב שהסגיר את בנו הרוצח - אין להרוס. יש לעשות הבחנה, גם אם חלק מאלו הנראים צדיקים אוהדים בליבם את מבצעי הרצח. דווקא הרס הבתים שבהם התגוררו הרוצחים והענשת משפחות הרוצחים נראים כראויים לבחינה חיובית - ייתכן שיהיה בכך משום תוספת להרתעה.

 

לחץ, לא איום

האמת צריכה להיאמר בקול רם: אין כנראה דרך למנוע את הטרור המבוצע על ידי בודדים, המחליטים בבוקר להרוג יהודים בצהריים. אפילו המניעים שלהם כבר לא ברורים ברוב המקרים. יותר מכל, מדובר באווירה; מעין טרנד פלשתיני של מעשי הרג. ההסתה של הרשות היא כנראה מרכיב מרכזי ביצירת האווירה של רצח והרג כתחביב המוני, אך אין גוף מארגן ומתכנן ברוב אירועי הטרור. 

צריך להגיב מהר ובנחישות בכל אירוע ולסנן טוב יותר אוכלוסיות חשודות במקומות רגישים, אך שני האמצעים הללו לא יעצרו את הגל. עינינו הרואות: אנו בתקופה שבה טרור הוא מעשה מקובל ונפוץ בכל רחבי העולם. הטרנד הפלשתיני שואב גם מרוח אורגיית הטרור העולמי. ההשפעות הללו רחבות ואינן בשליטת גוף מוגדר. אירועי הטרור יימשכו בתקופה הקרובה, עד שיהיה ברור שהם חסרי תועלת, שמבצעיהם נפגעים או נהרגים ומשפחותיהם סובלות. 

לכן אסור לעשות שום ויתור בתקופת הטרור המתארכת; חייבים להבהיר שאין הוא מביא לשום הישג.

אישיות מכובדת, הנחשבת בדרך כלל לחכמה, דיברה השבוע על סכנת קיום לעם ישראל בעקבות מעשי הרצח האחרונים. נראה כי האמירה הזאת מתעלמת מהמציאות הנוכחית ומההיסטוריה גם יחד, ונוטה לפירוש היסטרי של המצב. 

אין ספק שיש לחץ על האזרחים ויותר מכל על האזרחים ביו"ש, שם החיכוך עם האוכלוסייה הפלשתינית גדול הרבה יותר ולכן קל יותר למפגעים לפעול. אבל כל זה רחוק מאוד מ"איום על קיום המדינה", עד שקשה לחבר בין חוכמת הדוברת לדבריה. מדינת ישראל כבר עברה אירועים קשים פי כמה; באביב 2002 היו בישראל 122 הרוגים בחודש אחד, והיה זה שיאו של גל טרור בן שנה וחצי. גם אז לא היה סיכון לקיום המדינה, ובוודאי לא היום. שלא להזכיר את מלחמות ישראל - שבהן נהרגו אלפים ולא ברור היה מתי והיכן יעצור האויב. 

העם בישראל עומד אמנם בפני בעיה מטרידה וקשה, אבל להערכתי, על אף זאת, הכלכלה תתחזק, העלייה תימשך וכנראה גם האוכלוסייה ביו"ש תגדל. האירועים בעת הנוכחית בשום פנים לא מסכנים את קיום המדינה. כתמיד, קצת פרופורציה לא תזיק, דווקא בימים קשים כאלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו