פרופורציה: מישהו העניש את המשמיצים מהממשל?

המצב במזרח התיכון שלנו רק הלך והסתבך מאז הפגישה האחרונה בין הנשיא אובאמה לראש הממשלה נתניהו: דאעש התעצם בעיראק ובסוריה, סוריה ממשיכה להתפרק, הרוסים הגיעו לאזור, הטרור הפלשתיני שב להכות במחוזותינו, חצי האי סיני הפך למוקד טרור, ומטוס אזרחי, שהמריא משארם א־שייח', התפוצץ באוויר רק לפני קצת יותר משבוע - ככל הנראה כתוצאה מפיגוע של דאעש.

ואפשר גם להוסיף לרשימה את תימן ולוב שמהן נשאר רק הדגל. יותר מדי נושאים בוערים מכדי לתת לפוסט שנכתב על ידי איש פרטי (ד"ר רן ברץ) לרכז סביבו את מלוא תשומת הלב. נשמע קצת מגוחך. ישראל נמצאת במרכזו של מזרח תיכון סוער ובוער, וארה"ב, הידידה הגדולה ביותר שלנו, מן הסתם מודעת לכל אותן תהפוכות, שאגב אינן קשורות לברץ. סביר להניח שאלמלא נבחרו אובאמה ונתניהו כל אחד בארצו לכהונה נוספת, השניים בכלל לא היו נפגשים. שני המנהיגים האלה, בעלי תפיסות העולם הכה שונות, אינם חברים. אבל הם מייצגים שתי מדינות ושני עמים בעלי ערכים משותפים ובעיקר ידידות אמיצה בת שנים.

אובאמה ונתניהו אינם מנהלים עסק פרטי. מסיבה זו חייב לצאת היום מהפגישה בבית הלבן עשן לבן. אמנם בני אדם אינם רובוטים ומן הסתם, משקעי העבר יצטרפו לפגישה, אבל המציאות המזרח־תיכונית אינה מאפשרת להם את הלוקסוס לעשות שרירים. את השרירים יש לשמור לאויבים. ואלה לא חסרים, לא לישראל ולא לארה"ב. חלקם הגדול הם אפילו אויבים משותפים.

מאז הפגישה האחרונה בין השניים היו אמנם, למורת רוחם, שני אירועים חשובים. אובאמה מאוד לא אהב את נאום נתניהו בקונגרס. נתניהו לא אהב, בלשון המעטה, את הסכם הגרעין עם איראן המסכן להבנתו את ישראל. כל אחד מרגיש פגוע. אבל את הנעשה אין להשיב. כל צד משוכנע כי הוא הצודק.

הנשיא אובאמה, שנכנס לחדר הסגלגל בינואר 2009 במחשבה שהוא הולך לייצר עולם בטוח יותר, צריך להבין שהכוונות הטובות לא תמיד מספיקות. נתניהו צריך אולי להזכיר לעצמו כי אובאמה, למרות כישלון מדיניות החוץ שלו, הוא עדיין מנהיג המעצמה המובילה בעולם.

אובאמה חייב להבין כי הציבור בישראל בחר בנתניהו לכהונה נוספת, וגם שבמזרח התיכון המשתנה ישראל היא עדיין נושאת המטוסים הבטוחה ביותר שיש לוושינגטון באזור.

אובאמה מאמין כי מדיניות החוץ שלו נכונה, שהסכם הגרעין שחתם עם משטר האייתוללות יהפוך את האזור לבטוח יותר גם עבור ישראל. הוא לא יכול להתחייב לכך ולכן יש לו היום האפשרות להוכיח לכולנו כי ביטחונה של ישראל עומד לנגד עיניו.

אבל כאמור יש את עניין ברץ. לא איראן, לא פוטין, לא דאעש, לא אסד - ברץ. סגן הנשיא ביידן נשא נאום זועף ואמר בכעס כי "אין סבלנות להתבטאויות משפילות נגד הנשיא". צודק ביידן. גם אנחנו מאוד לא אהבנו כאשר "גורם המקורב לבית הלבן" העליב את נתניהו בשיחה עם העיתונאי ג'פרי גודלברג ("אטלנטיק") בכינוי "פחדן" (chickenshit). לא זכור שהוקמה ועדת חקירה בנושא, או שמישהו פוטר מהבית הלבן.

יש לקוות כי ביידן שיחרר קיטור וכי היום הנשיא אובאמה כבר יעבור הלאה לנושאים החשובים באמת. אם רוצים, אפשר להחליק את העניין ולהפוך את כל הפרשה הזו לסערה בכוס מים. אם רוצים, אפשר לשבור את הכוס והכלים גם יחד. זה נראה לא סביר כי הסיפור הזה, בהתחשב במציאות שלנו, כבר יצא מכל הפרופורציות. נושא ברץ אינו יכול להיות מוקש לשיחה בבית הלבן; לכל היותר קפצון.

במיתולוגיה היוונית הלנה, אשתו של מנלאוס, היתה ידועה כיפה בנשים וחטיפתה בידי פאריס, נסיך טרויה, הביאה לפרוץ מלחמת טרויה, כשאלף ספינות הובילו את היוונים למלחמה של שנים ארוכות מול חומות העיר. מכאן בא המשפט האלמותי על הלנה, המכונה "בעלת הפנים שהשיקו אלף ספינות".

עד כאן המיתולוגיה היוונית. במציאות הישראלית־אמריקנית כולם צריכים לראות דברים בפרופורציה. לא סביר שד"ר ברץ ייכנס להיסטוריה כמי שבגללו החל העימות בין ישראל לארה"ב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו