להיאבק, לא דרך חרם

שורה דלילה של כמה עשרות מצטיינים בתחומי המדע והמשפט והאמנות והיצירה מעניקה עדיין לישראל גשרים פתוחים אל הקהילייה המקבילה במערב הדמוקרטי, שהולכת ומאמצת בהדרגה איטית לא רק את עמדת הפלשתינים, אלא גם את התנהלותם התוקפנית. מעטים בלבד עומדים על הערך המוסף שיש לפרופסור אהרן ברק ולדורית ביניש בעולם המשפט האמריקני, ולפרופסורים מיכאל סלע ושלמה אבינרי באקדמיה הנאורה. בשורה זו תופס סופר עתיר פרסים ועטור שבח כעמוס עוז מקום של כבוד.

רבים לא מבינים מה התועלת שבאישים ובמוסדות אלה, המעניינים רק אליטה מצומצמת. אך נראה לי כי לאחרונה הבינה איילת שקד מה שנטען באוזניה בעבר, כי בית המשפט העליון הוא מגדלור ישראלי המנצנץ בעולם חשוך. זה ניכר בשינוי הצליל בהתבטאותה כלפיו.

בהיוודע כי עוז ביקש משגרירויות ישראל ברחבי העולם לחדול מלערוך קבלות פנים לכבודו, ראיתי בכך חציית גבול בעייתית הן מחמת יוקרתו כסופר מוכר בעולם, הן מפני שרק חמומי מוח אינם מבינים מה עומק מחויבותו לא רק לעמו אלא לגוון הציוני של מדינתו. שלשום, בהביעי כאן הסתייגות מהחלטתו, קיבלתי תגובות מגוונות, והחשובה שבהן היתה השאלה - איזו דרך אחרת פתוחה בפניו להביע את התנגדותו הנמרצת למדיניות הממשלה החותרת להנציח את השליטה בעם אחר?

כמי שהשאלה מציקה לי, ולדעתי רצויה הקמת פלשתין בשכנות לגושי ההתיישבות ביהודה ובשומרון, חשוב לקבוע כי לא כוונתו של הסופר בלבד חייבת להידון אלא מבחן התוצאה. חרם שיתגלגל ויחול חלילה בקצהו המרוחק על כל העם היהודי - לרבות על ציבור המתנחלים החשוב והמצטיין, שיש עימו מחלוקת על גבולות ההתיישבות - הוא צעד ראשון בהיתר לדה־לגיטימציה מוחלטת, המובילה למעשים נוראים מהסוג של רעות חולות כדאעש ואל־קאעידה וחיזבאללה.

אך באוקספורד ובקיימברידג' ובייל ובסורבון ובכלי התקשורת מכהנים אנשים שבחלקם הזעיר הם אנטישמיים מבית ומבטן ומלידה, ובעיקרם ליברלים, אשר עקב ביקורתם הנכונה על התנהלות הממשלה כלפי ארה"ב והמשא ומתן עם הפלשתינים, תוהים כיצד ייתנו ביטוי לחרדתם. חלקם אפילו מתוך מחשבה כי בעשותם כן הם מסייעים לישראל.

התוצאה שונה מכוונתו של עוז. הוא חולק כדין על הממשלה, והם יראו בדבריו היתר מוסרי לא לארח במעבדתם דוקטורנט ממכון ויצמן וסטודנט מהאוניברסיטה העברית. רק הוא, ומעטים שכמותו, יכולים להעניק להם היתר מוסרי־ערכי כזה, שכוונתו טובה ותוצאתו הרסנית. זאת מבין גם משרד החוץ. לכן הצניע ככל יכולתו את החלטת עוז להדיר רגליו מן השגרירויות בעולם.

• • •

עוז חלק על רוב ממשלות ישראל, מגולדה מאיר ואילך. אך הוא מעולם לא החרים את ממשלותיהם של מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו בכהונתו הקודמת. משהו בממשלה הנוכחית נראה לו כחציית גבול. זו ההתלהמות הלשונית. אולי כלפי בג"ץ. אולי החובה לשאת טלאי, שארגון זה או אחר - אשר מדווח בשקיפות על מקורות הכנסתו - חייב לשאתו בפומבי במזנון הכנסת. במקומו של נתניהו הייתי מזמן את עוז לשיחת הסבר עוד לפני שדן עם ד"ר רן ברץ בעתידו.

מה יכול עוז לעשות? נשאלתי. להיאבק על דעתו ועל דרכו. לנצל גם את המפגשים בשגרירות כדי להביע אותן באורח חופשי. נכון, הם משתמשים בו כדי להביא בצל קורתם אורחים שבשנים אלה מסרבים להגיע לשגרירות. אך הוא גם יכול לסמן נכון את קו הגבול, שנועד למנוע את הידרדרות המאבק של אקדמאים ואנשי רוח בעולם למתחם המאוס של האנטישמיות. כל חרם הוא מחוץ לתחום. חרם על החרם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו