הגינוי שלא מגיע מאבו מאזן

ליל שבת, 1 ביוני 2001, מועדון הריקודים "הדולפינריום" הומה בני תשחורת רוקדים ושמחים. מחבל ערבי עטוף חגורת חומר נפץ זורע מוות במועדון. 21 בני נוער נרצחים ועוד כ־120 פצועים בדרגות שונות. רשימת המגנים של הפיגוע היתה חריגה באופייה ובהרכבה. אפילו שר החוץ של כוויית גינה את מעשה "ההתאבדות כנגד אזרחים".

ורק אחד השתהה. עראפת. חשוב היה לו לפייס את רה"מ אריאל שרון. חשוב היה לו להפעיל את שמעון פרס שיבקש איפוק משרון. וזה האחרון נענה: "גם איפוק הוא מרכיב של כוח". תגובה צבאית הולמת נשתהתה וחיכתה למועד אחר. ליל שביעי של פסח. מלון פרק בנתניה. עראפת גינה. והכל לא שב בשלום למקומו. הגינוי היה מן הפה אל החוץ כפי שכל בר דעת הבין.

אוקטובר 2015 נצבע בטרור סכינים בעוצמה ובתדירות שלא ידענו קודם. היו כבר ימים שנדמה היה שטרור הסכינים הזה מתגבר באופן בלתי הפיך. פרשנים ואנשי ציבור ניסו במעט כוח להסביר את הטרור. מדוע במעט כוח? מפני שהתשובות היו מוכנות באמתחתו של כל פרשן ללא תלות בזמן.

מה לא נאמר על המניעים לטרור? עוני, מצוקה, ייאוש, כיבוש. ורק מעניין אחד נתרחקו כמו מאש: המניע המרכזי הוא המניע הדתי. ובכל זאת מתרחש כאן משהו מאוד מוזר: גורמים מלבים וגורמים מרסנים פועלים בו בזמן - ואלה אותם אנשים - ומונעים התפתחותה של אינתיפאדה שפירושה הבערת כל השטח.

ואתה מצפה ששרשרת הגינויים תהיה מותאמת לרמת הריסון. אתה מצפה שאבו מאזן, הנואם נאומי שקר וכזב בשידור ישיר, יגנה את רצף הדקירות הרצחניות לפחות למראית עין כמו עראפת, אבל אבו מאזן בשלו. האם פתר את עצמו מהדבר הבסיסי שנקרא "גינוי", שאינו אלא הוקעה, לפחות במילים, של מעשי טרור בכלל וטרור הסכינים שהתרגש עלינו בפרט? בין אם התשובה לדבר חיובית ובין אם שלילית, מדינת ישראל מחויבת לדרוש את הפעולה הסמלית הזו. כשם שהיא נוהגת, אם כי לא במידה הראויה, בחרם הכלכלי או המדיני, מתוך ההכרה הבסיסית שידיעת האמת מוכרחה לחלחל במקומות שבהם מוצגת "האמת" המחוררת ככברה של מחוללי הטרור הערבים, כך חובתה לדרוש בכל תוקף ומעל לכל במה גינוי של האחראי הישיר לטרור הסכינים.

האלם האוחז באבו מאזן מתעצם לנוכח התמורה העצומה שחלה בתקשורת האלקטרונית בעשור האחרון, כלומר הימצאותן של רשתות חברתיות. יותר ויותר מומחים מדברים על הרשתות החברתיות כזרז הגדול ביותר של מתאבדי הסכינים. ההעצמה והחשיפה שזוכה להן נער בן 13, שאינו אלא מחבל לפי כל הגדרה, מדרבנת נערים אחרים, מלבה יצרים ומגביהה את להבות הטרור מעלה מעלה. כלומר, מעבר לפרקטיקה שבה מנוצלות הרשתות החברתיות הללו להגברת הטרור, הן כמו יכולות להוות חרב פיפיות: גינוי אחד של אבו מאזן, וריסון הטרור יהיה מילה כתובה בעט ברזל ולא מילה על קרח.

אבו מאזן, בדרכו, דורש משא ומתן מדיני שתוצאותיו, כך הוא טוען, ידועות מראש. הנחת העבודה שצריכה להנחות את מדינת ישראל היא שיש להמשיך ולדרוש גינוי, מפני שוויתור על כך יצביע על "ייאוש", וזה יתורגם בעיני אבו מאזן כניצחון בתורת השלבים שלו. המאבק בטרור מן הסוג החדש, המועצם דרך הרשתות החברתיות, כמוהו כמשחק שחמט. דרישת הגינוי של ישראל הרי באה במקביל לפעולת מערכת הביטחון וללא תלות בה. וכמו במשחק השחמט, נדרשות הסבלנות והחוכמה לצפות את המהלכים הבאים.

שאלת המוסר הנדרשת יחד עם דרישת הגינוי והפסקת הטרור היא עד כמה מחבלי סכינים הרוגים מסוגלת החברה הפלשתינית לספוג. כמה דם עוד יישפך עד אשר יובהר לאחרוני המסיתים כי הרצון של העם היהודי לחיות עולה על "גבורת" המחבל התוקע סכין בגבה של זקנה יהודייה בת 80?