המשחק הכי גדול של הכדורגל הבינוני שלנו

פתאום ההפסד המפתיע של מכבי ת"א לבית"ר נתן תחושה של דרבי. כאילו מכבי לא הקבוצה הכי עשירה ששיחקה כאן, וכאילו חצי קבוצה שלה לא שווה כמו שלוש קבוצות תחתית בליגת העל. אולי כי זה קסמו של הכדורגל, ול־90 דקות גם הפסימיים בקרב אוהדי הפועל ת"א מאמינים שאולי אפשר לעשות את הבלתי ייאמן ולחלץ תיקו. ואילו אוהדי מכבי בתוכם נכנסים לסרטים על זה שתיקו קטן כזה - וב"ש יכולה לעקוף אותם בטבלה, ויש עוד חודש וחצי עד שפורטו, צ'לסי ודינמו קייב יסיימו את מחנה האימון המשותף עם הקבוצה שהם אוהדים. ויש גם את העניין הזה עם הלקרדה שהאכילו את יורדי ושעומד בשער שלהם. במילים אחרות: דרבי תל־אביבי - המשחק הכי גדול שיש לכדורגל הבינוני שלנו להציע.

אבל בכל זאת קשה שלא לשים לב להבדלים, בעיקר בכיוון שאליו הולכים המועדונים. בעוד מכבי חושבת גלובליזציה ומשתמשת בכסף הבלתי נגמר של הקנדי כדי לכתוש כל מה שזז, להידמות לקבוצת הכדורסל ולמקצע את הענף החובבני, בהפועל עמותת האוהדים התעסקה השבוע בדבר החשוב באמת: להזיז את המשחק כדי שלא ייפול על העצרת לזכרו של ראש הממשלה המנוח רבין. מעניין, מאמן אין לקבוצה הזו, מתחילה סריה של משחקים שיכולה להסתיים בירידה למקום האחרון ובקרבות ירידה, והם מתעסקים בטקסים. נותר רק לחשוב מה היה קורה אם אוהדי בית"ר היו מבקשים להזיז משחק כי אותם, לדוגמה, לא מעניינת העצרת.

נדמה שהרבה יותר חשוב מה יתרחש אחרי הדרבי. אם מכבי לא תיקח שלוש נקודות, מה זה יגיד על מעמדו של המאמן ועל המשך העונה, ואם הפועל לא תיקח שלוש נקודות, האם האמונה העיוורת באלי גוטמן תימשך, אף שברור לכל בר דעת שהוא לא האיש הנכון ובטח לא בזמן הנכון.