מתקפת הטרור הנוראה בבאר שבע, שנשזרה במעשי לינץ' מזעזעים, העמידה את המערכה נגד המחבלים בצומת חדש של דילמות. ככל שנמשכו הירי ושליפות הסכינים של פלשתינים נגד ישראלים כן גדל הסיכוי כי תקלה כלשהי תעורר שאלות באשר להמשך המלחמה בהם. אם מתקפת הטרור הרצחנית של הבדואי מהדרום לא הייתה מסתבכת בבירת הנגב היא הייתה צצה בסיבוב הבא, או בבא אחריו בעיר אחרת, שכן הייתה בלתי נמנעת. הן הקושיה, הן המענה.
החשש הראשון הוא שמא המשגה של הקב"ט אשר ירה בתום לב בעובר אורח מאריתריאה, בתוספת האיבה המתבהמת של הקהל הנתון בסערת נפש מובנת, יפגע ברמת התפקוד של כוחות הביטחון באירועי טרור עתידיים. הספק המתעורר בוויכוח הציבורי באשר לפעילות כוחות הביטחון עלול לגרום לשוטר השכיח להימנע מלירות לעבר המחבל הרוצח הרץ לעבר אזרח וסכין שלופה בידו.
התפתחות כזאת תאט את בלימת מעשה הטרור. היא תאריך את משך פעילותו הרצחנית של המחבל. גם תגדיל את הסיכוי שכוחות הביטחון ינסו להשתלט עליו ולא לחסלו, והמחיר של הילוך איטי כזה יהיה שישרי דרך נוספים ייהרגו או ייפצעו. הלקח הראשון מן התקרית החמורה בבאר שבע, שם לא חוסל המחבל מיד אלא לאחר שפצע תשעה ישראלים, הוא שיש לירות בו מהר ככל האפשר. אין מקום להיסוס ולחיבוטי נפש.
גם לא כשמדובר במחבלת עם סכין שלופה בעפולה. היא לא נהרגה אלא נעצרה לאחר שנורתה. נמצאו מי שמתחו ביקורת על הירי. אבל היא עצמה אישרה בחקירתה כי רצתה להרוג יהודיה ולהיהפך לשאהידית. מדוע, אפוא, לא לירות בה? בגלל מבע עיניה?
הבעיה היא שכנגד תדרוך תקיף כזה, המביא בחשבון גם משגים בהערכה כפי שאירע בהריגת התושב מאריתריאה, ניתן האות לפרץ רגשות סוער ומזיק ומסוכן. התדרוך לירות בכל מחבל שלא נכנע לעומת האיסור באיסור חמור לפגוע ברוצח שהספיק להיכנע, יוצר מין דיסוננס שאינו משאיר את איש הביטחון בטוח בעצמו ויציב בזירת הדמים. אך אין ברירה אלא להנחות את הציבור בשני כיוונים מקבילים שאינם מתאחדים, הן לפעול לחיסול מהיר של המפגע, הן למנוע בכל דרך את הלינץ' הנורא.
זה מבחן חשוב של מידתיות ונחישות ואיזון להנהגה צבאית ומשטרתית ופסיכולוגית וחינוכית לקראת עידן שיימשך כנראה זמן רב, ואין לו תשובה בנוסחת קסם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו