מי באמת חשב שהפעם נצליח?

בשבוע שעבר סיפרתי לכל מי שרצה לשמוע שאין מצב שננצח את קפריסין. השתגעת? אמרו לי "ניצחון קל לישראל".  הסברתי שזה לא רק ההסתמכות על כך שב־15 השנים האחרונות אנחנו לא מסוגלים לנצח במוצ"ש בבית (איך אפשר לרוץ אחרי שאוכלים כל כך טוב בשישי־שבת), ומי זוכר בכלל מתי בפעם האחרונה ניצחנו משחק מכריע, אלא גם התחושה שרוב השחקנים אינם מצויים בשיא כושרם. בגלל זה הייתי די אדיש במהלך המשחק, אבל מה שבאמת מרגיז הוא מה שקורה אחרי. בעיקר העליהום על המאמן. אז הנה עוד כמה אשמים שלא קראתם או שמעתם עליהם.

1 התקשורת. במסיבת העיתונאים אחרי הניצחון על בוסניה 0:3 בחיפה בנובמבר לפני שנה, התקבל אלי גוטמן על ידי העיתונאים במחיאות כפיים סוערות. לא על עלייה ליורו או למונדיאל אלא ניצחון על נבחרת שהגיעה מפורקת. ועכשיו אותה תקשורת מפרקת את המאמן (שעף על עצמו יותר מדי ושכח לנחות בזמן), כפי שנהגה ב־46 השנים האחרונות. אותה תקשורת שמייצרת לנו אשליות מדי שנתיים ש"יש לנו סיכוי טוב" וה"הגרלה נוחה עד מצוינת הפעם" (ההגרלה בדרך כלל נוחה ליריבות שלנו שמקבלות את ישראל) ו"מי זאת קפריסין?". זו תקשורת שברובה מייחצנת את הכדורגל הישראלי וחיה ממנו ולא יורדת לעומקם של דברים כמו מה באמת נעשה עם הכסף הגדול שמוזרם אליו, למה הנחיתות הפיזית רק מתגברת מדי שנתיים ומנפחת את פעיליו כדי לנעוץ בהם מחט.

2 השחקנים. את העלייה ליורו לא הפסדנו שלשום בהפסד לקפריסין (ניצחון היה רק דוחה כנראה את חרב ההדחה) אלא במפלה הביתית לוויילס 3:0 ובתבוסה בסרייבו. מה שנזכור מוויילס זה הפינג־פונג ראש שביצעו מעל ראשי השחקנים בדרך לשער הראשון ומבוסניה את "סלפי" הצחוקים של שחקני מכבי ת"א בנבחרת בדרך לחופשה בווגאס, כאשר אוהדי הנבחרת מקוננים על ההפסד. שלשום סיפרו לי שהשחקנים "נראו" מחויבים. אז למה הקפריסאים נלחמו יותר? למה המחויבות נשארת בדרך כלל בקבוצות? כי שם הכסף הגדול?

3 הקהל. קשה מאוד להאשים דווקא את 25 אלף האמיצים שיצאו שלשום למרות ההתרעות, הפקקים, היעדר החניה לירושלים כדי לעודד את הנבחרת ושוב חזרו למשפט האלמותי של אריק איינשטיין בשירו "סע לאט" - "ואיזה מסכנים האוהדים"? ה"פראיירים" התורנים שאוכלים כל פעם את האשליות שמוכרים להם. האשמה שלנו היא שחלקנו התאהב בתחליפי הנבחרת. כש־4,000 ישראלים יוצאים לעודד את ברצלונה בגמר ליגת האלופות מול יובנטוס ואפילו לא אחוז אחד מהם יוצא לתמוך בנבחרת בוויילס, בריסל או סרייבו, אין לשחקנים למי להשפיל מבט. נהיינו אדישים לכישלונות.

4 ההתאחדות לכדורגל. למרות שלנבחרת נותר סיכוי, אמנם קלוש, ראשי ההתאחדות ויתרו אתמול על יציאתם עם הנבחרת לבלגיה. בכדורסל, לא רק שיש מסורת של הצלחות אלא גם אמונה שעד הרגע האחרון לא מוותרים. אפילו הקפריסאים עם סיכוי קלוש באו לכאן וניצחו. במקום לטפל בשורש הבעיה בהתאחדות שוב יסתפקו בהחלפת המאמן שיהיה בסך הכל הקורבן הבא, ובא לציון גואל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו