רוחו המנשבת של דאעש

אל חשש, דאעש עדיין לא הגיע לישראל ואין כל סימנים לכך שהצעירים המוסתים, המחפשים יהודים כדי לשחוט אותם בסכיניהם, משתייכים לדאעש או פועלים בשמו. אבל אין ספק כי רוחו הרעה של הארגון, רוחה של הקיצוניות והטירוף שהוא וארגונים דומים לו מייצגים, היא המגבה ואולי אף זו המחוללת את גל הטרור הפוקד אותנו בימים האחרונים. וכדרכה של קיצוניות, היא מפילה ברשתה, גם ברשת האינטרנט, אצלנו ובמרחב שסביב לנו, צעירים המוכנים לעשות הכל, גם להקריב את חייהם למענה.

אחרי הכל, ישראל אינה וילה בג'ונגל וגם אם אפשר להקיפה חומות מגן לבלום הסתננות בלתי חוקית או אף חוליות של טרור או חיילי אויב, קשה ואף בלתי אפשרי לחסום את התפשטותה של מגיפת הטירוף הקיצוני שהיכתה במזרח התיכון. רשת האינטרנט היא הנושאת את חיידקי הטירוף המקננים בחברות ובמדינות נעדרות מנגנון חיסוני. ואכן, מסביבנו מתחוללת מהומת אלוהים.

בסוריה, בעיראק וגם בלוב שולטים הקיצונים האיסלאמיים בחלקים נרחבים של מדינות אלו, מבצעים בשם אללה פשעים נוראים נגד בני עדות מיעוט ונגד בני עמם שלהם. אין פלא שיש רבים בעולם הסוברים בטעות שיש להעדיף על פני אלו את הרודן הסורי, בשאר אל־אסד, שפשעיו מחווירים לכאורה לעומת הטרף של דעאש. אפילו מצרים חווה בימים אלו גלי פיגועים שכמותה לא ידעה מעודה, וגלי טרור מכים גם בטורקיה ובתוניס, מפילים עשרות חללים בכל פיגוע. והכל בשם האיסלאם.

זו נאיביות לחשוב שרוח רעה זו לא תגיע גם אלינו ותכה שורשים בקרב צעירים חסרי מנוח בשטחים ואולי אפילו בתוככי הציבור הערבי בישראל. והרי צעירים כמותם בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי נוהרים כיום בהמוניהם להצטרף לשורות הארגונים הג'יהאדיסטיים בסוריה ובעיראק.

גל האלימות הוא עוד עדות לשקיעתה של התנועה הלאומית הפלשתינית, שדומה כי איבדה את הרלוונטיות שלה ואולי אף סיימה את דרכה ההיסטורית. תנועה זו שוב אינה יכולה להניע המונים בשם הקריאה לשחרר את פלשתין. מבחינה זו חוזרים הפלשתינים אחורה כמעט מאה שנה אל ימיו של המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסיני, שבשם הסכנה כביכול למסגד אל־אקצא, הוביל לפרץ המרד הערבי הגדול של שנות ה־30, שהסתיים אגב, במט היסטורי בכישלון חרוץ, והביא לחורבנה של החברה הפלשתינית.

עובדה היא כי לא הרשות וגם לא חמאס הם העומדים מאחורי פרוץ גל האלימות ונראה כי יש להם השפעה מועטה מאוד על הרחוב שבשמו הם מדברים. זאת, הגם שהם מנסים גם מנסים בכל כוחם לרקוד על הדם, בעיקר דמם של הצעירים המוסתים שנורו כשניסו לדקור יהודים, וכמובן, להפיק כל רווח פוליטי אפשרי ממנו. דבר זה נכון גם, עם כל ההבדלים המתבקשים, לגבי חברי הכנסת הערבים שפרט לתקשורת הישראלית, איש באמת אינו רואה בהם מנהיגים ואינו נשמע לדבריהם, ודאי שלא ברחוב הערבי בישראל.

וכך בהיעדרה של דרך, ונוכח שקיעת הלאומיות החילונית, וגם בהיעדרה של מנהיגות ראויה, רוח הקיצוניות נושבת באין מפריע והיא הנותנת את הטון. במציאות שכזו קשה לבלום את הקיצוניות ולמנוע ממנה להתנחל בלבבות.

ובכל זאת, ישראל איננה סוריה או עיראק. היא איננה מדינה כושלת ולא מתפקדת נעדרת מוסדות ומערכות ממשל. גם החברה הישראלית, למרות הביקורת עליה, איננה חברה מפורקת וכושלת. זו חברה חזקה שכלל מרכיביה - על הציבורים השונים שבה, כולל הציבור הערבי - שותפים למאמץ לקיימה ולחזקה. צריך להבין את מהות גלי הפיגועים הפוקדים אותנו, להבין כי אין פתרון פלא למול המפגע הבודד שקם בבוקר והחליט במצוות אלוהיו לבצע פיגוע, אלא בגילוי של נחישות ועוצמה שאלו החומה האמיתית, ולא חומת בטון או גדר שעליה תתנפץ הקיצוניות.