המזה"ת: המטרות של פוטין

הפצצות חיל האוויר הרוסי בסוריה מעידות כאלף עדים על חזרת רוסיה לאזור, ובגדול. עובדה זו גם קיבלה אישור מכך שפיסגת אובאמה־פוטין בשולי עצרת האו"ם לא הניבה שום הסכמות. לא ייפלא, אפוא, שההפצצות הרוסיות עוררו מורת רוח בוושינגטון, מה עוד שמוסקבה הודיעה עליהן לארה"ב במעין הודעה שכלאחר יד. עם זאת, ההחלטה הרוסית ליטול חלק פעיל בפעילות נגד דאעש נובעת גם מהאיום הישיר של הארגון על שלטונה של מוסקבה בחבלי הארץ המוסלמיים בקווקז, אך נוסף על כך היא מדגישה את נחישותו של הנשיא פוטין למלא את החלל הריק שאמריקה הותירה באזור לאחר החלטתה להתקפל, לפחות חלקית, ממעמדה הדומיננטי הקודם במזרח התיכון.

במשך מאות בשנים ניסתה רוסיה הצארית לבסס את מעמדה במזרח התיכון, לשווא. גם רוסיה של סטלין, ובפרט אחרי מלחמת העולם השנייה, המשיכה במאמצים לקעקע את ההגמוניה המערבית באזור - בתחילה זו של בריטניה ואחר כך של ארה"ב. במלחמה הקרה הפך המזרח התיכון לחזית עימותים ברורה בין מוסקבה לוושינגטון, והסכסוך הישראלי־ערבי היה חלק ממנה, כשהגוש הסובייטי תומך באמצעות נשק, סיוע דיפלומטי וכסף במדינות ערב ובגורמי הטרור הפלשתיניים, ואמריקה מתייצבת ברוב המקרים לצד ישראל.

מצב עניינים זה השתנה מבחינת רוסיה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבה הובסו לא רק מצרים וסוריה אלא גם הנשק והציוד הרוסיים שברשותן. המהלכים המדיניים המשותפים של מצרים וישראל בעקבות המלחמה, "יוזמת סאדאת" והסכם השלום הישראלי־מצרי שמו זמנית קץ ליומרות המזרח־תיכוניות של מוסקבה, פרט ליחסים המיוחדים שהמשיכה לטפח עם סוריה ועם עיראק של סדאם חוסיין. לרוסיה של הגלאסנוסט והפרסטרויקה מן הסתם גם לא היו האמביציה והאמצעים לנסות לשחק תפקיד "מעצמתי" במזרח התיכון (או בכלל בעולם). לא כך רוסיה של פוטין.

וושינגטון אולי לא מצטערת לחלוטין על הפעולות של רוסיה נגד דאעש, אך מדינות האזור שנחשבות לבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב, וישראל בראשן, אינן יכולות להתעלם מההשלכות הגיאופוליטיות ארוכות הטווח האפשריות של התזוזות על לוח השחמט של המזרח התיכון. הנשיא אובאמה הצהיר באו"ם שארה"ב מוכנה לעבוד עם רוסיה ועם איראן כדי לפתור את המשבר בסוריה, ולא עברו 24 שעות עד שעיראק, בת חסותה של טהרן, הודיעה על חתימת הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני עם רוסיה, איראן וסוריה בעניין דאעש. גם חסן נסראללה, אולי אף הוא שותף בקונסטלציה הזאת, בירך על המעורבות הרוסית ובהזדמנות זו גם האשים את ארה"ב בפיק ברכיים מבצעי ובחוסר כנות בעניין המלחמה בדאעש.

לישראל, שלא כמו בתקופת המלחמה הקרה, יש היום יחסים טובים עם רוסיה, וכפי שפוטין אמר כמה פעמים, זה גם בזכות "מיליון בעלי האזרחות הרוסית לשעבר שחיים בישראל". אך רק העתיד יראה אם מערכת יחסים חיובית זו תהיה חסינה לאורך זמן בפני ההיערכויות החדשות המתהוות אצל שכנותינו - וההשלכות האפשריות של הפעילות הצבאית הרוסית על חופש הפעולה של ישראל במלחמתה נגד הטרור של חיזבאללה ושל גורמים אחרים שפועלים משטחה של סוריה.

אלו אכן היו הנושאים שהעלה רה"מ נתניהו בשיחתו לפני כשבועיים עם נשיא רוסיה, ובשלב זה, מכל מקום, התיאום בין המדינות בהקשר זה פועל ומוסקבה עידכנה את ישראל מבעוד מועד על התקיפה שביצעה. לעומת זאת, מדאיגה השלמתה, ואולי אפילו יוזמתה, של ארה"ב באשר לשיתופה של איראן בהיערכות החדשה הזאת - התפתחות שמאשרת את החשש שישראל ואחרים באזור הביעו בזמנו, שההסכם הגרעיני עם טהרן נתפס בעיני ממשל אובאמה כפתח להרחבת היחסים גם בתחומים אחרים.

יש מי שמסבירים את צעדיו של פוטין במזרח התיכון בכוונתו להסב את תשומת הלב של הציבור ברוסיה מבעיות הפנים במדינה, אך ספק אם אלה קוראים נכון את המפה. לרוסיה של פוטין יש מטרות מדיניות ברורות - והמזרח התיכון אינו נעדר מהן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו