מי שמבין את סכנת כינונה של מדינה אחת ממערב לירדן, שבתחילה תהיה יהודית ודמוקרטית, בתוך שנים מעטות תהיה יהודית לא דמוקרטית, ובתהליך טבעי תהפוך למדינה ערבית לא דמוקרטית, חייב לעשות מאמץ עליון כדי ליצור גבול בין ישראל לפלשתין (גם אם שתי המדינות ירצו ליצור ביניהן קונפדרציה, לטיפול באתגרים משותפים). אם ל"מחנה הציוני" זהו הנושא הבוער ביותר בעצמותיו - עליו לעשות מאמץ כדי לייצר את התנאים המדיניים אשר יאפשרו לו להצטרף לממשלה ולמלא תפקיד משמעותי בקידום התהליך שיביא לחלוקת הארץ מחדש.
סביר להניח כי אם אכן ישרור שלום בינינו לבין הפלשתינים, תרד באופן משמעותי רמת האלימות, כפי שקרה הדבר בינינו לבין המצרים או הירדנים, אך אין זה מובטח כלל וכלל. חלוקת הארץ צריכה להיעשות כדי להציל את החזון הציוני. הדבר אפשרי כיום יותר מבעבר בגלל המכנה המשותף שנותר בין ישראל לבין כמה מדינות ערב פרגמטיות, בגלל קיומה של היוזמה הערבית, ומשום שבראש אש"ף עומד עדיין אדם שאמנם אינו נקי משגיאות, אך מבין כי אין לאלימות הפלשתינית כנגד ישראל תוחלת, וכי האינטרס הפלשתיני כרוך בהסדר עם ישראל.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מבין כי ישראל אינה יכולה ללכת בעקבות בלעם לחיים של "עם לבדד ישכון". הוא רואה שהעולם אינו מוכן לשכוח לנו את הכיבוש, ומכין רעיונות שונים כדי להקשות את המשכו. הוא מבין שהמחנה הפלשתיני הפרגמטי אינו יכול להסתפק בהסרת מחסומים בגדה המערבית ובקבלת כספי המכס העוברים דרכנו. הוא מבין שגל האלימות הנוכחי, בעיקר אם הוא אכן "טרור יחידים", נולד על רקע תסכול פלשתיני עמוק, שאיננו יכולים להיות אדישים לו, והוא גם ער להזדמנות לקדם מהלך מדיני על רק הקואליציה הבלתי רשמית בינינו ובין חלק משכנינו, כאשר הוא מקשיב לקולות הנשמעים מסעודיה וממצרים.
הוא אינו יכול לקדם שום תהליך מדיני עם הממשלה הימנית ביותר שקמה לישראל. אם הוא רוצה לשנות את מעמדה הבינלאומי המידרדר של ישראל, ואם הוא מודאג מן המפה הדמוגרפית, הוא חייב לעשות מעשה ולצרף את "המחנה הציוני" לממשלתו.
"המחנה הציוני" אינו יכול להצטרף לממשלה רק תמורת היצע נכבד של תיקים. זו תהיה קניית עמדה של נהג משנה בנזיד עדשים, ותזכה בביקורת קשה ומוצדקת מכיוונים שונים. הוא צריך להציב לראש הממשלה כמה עקרונות אשר, לכאורה, אינם בלתי אפשריים מבחינתו: ראשית - נכונות עקרונית ישראלית להקמת מדינה פלשתינית בשטח שווה בגודלו לשטח שהיה בידי ממלכת ירדן בגדה המערבית עד למלחמת ששת הימים. שנית - נכונות לפתוח מייד במו"מ עם הליגה הערבית, ואש"ף בתוכה, על היוזמה הערבית, ולחלופין לפתוח במו"מ בילטרלי עם אש"ף על מימוש השלב השני של "מפת הדרכים" (אשר התקבלה ב־2003 הן על ידי ישראל והן על ידי אש"ף): מדינה פלשתינית בגבולות זמניים. שלישית - כל בנייה בגדה המערבית תוסכם על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון. ולבסוף, לדעתי, על תיק הביטחון להימסר ל"מחנה הציוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו