יש להודות כי גל הפיגועים העובר על ישראל בימים האחרונים העלה סומק בלחייו של אבו מאזן. המנהיג הפלשתיני הפך לפתע רלוונטי. יש מי שמשבח אותו על ניסיונותיו להגביל את היקף האלימות, ויש מי שתוקף אותו על תרומתו להסתה ברחוב הפלשתיני, ויש כרגיל מי שקוראים לחדש עימו את המשא ומתן לשלום ישראלי־פלשתיני. העיקר שסוף סוף שוב מתייחסים אליו.
אך לפני כמה שבועות היה אבו מאזן מנהיג נשכח מלב, המאבד והולך במהירות את הרלוונטיות שלו אפילו בקרב מקורביו ועוזריו שהחלו חותרים תחתיו. כדי לשמר את מעמדו, איים כזכור אבו מאזן להטיל בנאומו בעצרת האו"ם פצצה, ולהכריז כי יתפטר או אף יבטל את הסכמי אוסלו. אבל אפילו איומיו לא זיכו אותו בתשומת לב של מישהו בישראל ובעולם הרחב, ואפילו לא ברחוב הפלשתיני.
והנה, כמוצא שלל רב עט עתה אבו מאזן על גל הפיגועים, מוצא קרדום לחפור בו, במאמץ ההישרדות שלו ושל מנגנוניו. שהרי איומיו הריקים מתוכן על נסיגה מהסכמי אוסלו אינם מסתירים את העובדה שלא פחות משישראל זקוקה לאבו מאזן, זקוק אבו מאזן לישראל לקיום מנגנוניו ולהבטחת הישרדותו בשלטון על כל טובות ההנאה הכרוכות בכך, בעבורו ובעבור מקורביו ומנגנוניו.
אבו מאזן אינו איש של טרור ופיגועים, והוא גם למד בוודאי את הלקח של קודמו יאסר ערפאת, שנשרף באש האינתפאדה השנייה שאותה הצית במו ידיו. אבל בה בעת להבות על אש קטנה בהחלט משרתות את מטרתו לשוב ולהפוך רלוונטי עבור ישראל, בעבור הקהילה הבינלאומית ובעבור בני עמו. ולבד מכך, אבו מאזן מחויב לנרטיב הפלשתיני שאינו מגנה את הפיגועים אלא רואה בהם חלק ממאבק עממי שאין לגנותו נגד "הכיבוש".
אך לפני כמה שבועות נראה היה אבו מאזן כמי ששייך לעבר, עתה מעניק לו גל הפיגועים רלוונטיות, תכלית ומשמעות לקיומו, ושוב הוא יכול למלא תפקיד. יש לקוות שאבו מאזן יפעל להנמכת אש הלהבות וחשוב מכך, יש לקוות שעוד נותרה לו השפעה בכלל על מנגנוניו שלו ועל בני עמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו