מפגינים נגד עצמם

ההיסטוריון של העתיד לא יאמין למראה עיניו. מן הסתם יאמר לעצמו כי ב־2015 היו בישראל שני אישי ציבור - חיים כץ־א' וחיים כץ־ב' וכן גם צמד של יריב לוין. מפני שלא יעלה על הדעת כי שרים יפגינו מול ביתו של בנימין נתניהו ויבואו בתביעות לממשלה שהם חברים בה. אין הליך כזה בדמוקרטיה תקינה.

כל הפוליטיקאים האלה יצאו לקושש קולות במפלגותיהם. נפתלי בנט ואיילת שקד מקווים כי התבטאויות קיצוניות יחזירו את הבוחרים הביתה. עסקני הליכוד רוצים לחזק את מעמדם במרכז המפלגה. אך אם נתניהו, הנתמך במשה (בוגי) יעלון, היה מעמיד את כץ ולוין במבחן ומתאר באוזני חברי מרכז הליכוד כיצד הם אינם מניחים לו לנווט את ממשלתו לחוף מבטחים (כפי שנתפס בעיניהם), היה מתברר כי שני הנואמים האלה דווקא מאבדים מכוחם במפלגה.

הוא הדין בח"כי האופוזיציה, שתובעים מנתניהו ומיעלון לפתור את בעיית הטרור. יצחק הרצוג רוצה להיות אביגדור ליברמן־ב'? המחנה הציוני כמו מוטי יוגב המתפרע בראש חוצות מול פלשתינית ההולכת לתומה בירושלים? מלחמת צה"ל והשב"כ והמשטרה בגל מעשי ה"התפרצות" - כך נקראת המיני־אינתיפאדה הזאת כפי שתיאר אמש אהוד יערי - מתנהלת בשקלול ממש כמו עופרת יצוקה וצוק איתן.

גורמי הביטחון מבקשים להחזיר את הסדר על כנו בלי לגרום לזעם גואה בשני העמים ותוך החזרת הסדר על כנו ובלי להניח לשבאב להשתלט על מחנות הפליטים ביו"ש אלא לגונן על ההשפעה של אבו מאזן. זו אינה דמקה, זה שחמט.

ציבור אינטליגנטי, שאינו נסחף בלהט רגשותיו, מבין כי אפשר הרבה ואי אפשר הכל; מבין שהעולם יקבל הגנה עצמית ישראלית ולא ניצול של שפך הדם להרחבת היתרי הבנייה באיתמר. הוויכוח העיקרי והאסטרטגי יתקיים במקביל, ובימים הקרובים. אבל כרגע יש מצב חירום, והדברים האלה אינם בבחינת הקלישאה כי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", אלא דיון מהותי במגבלות הכוח וביכולת לראות את המשוואה של ההתנהלות הישראלית כאלגברה שיש בה כמה נעלמים, ולא רק אחד.

נכון אמר אתמול יעלון כי צה"ל אינו צריך לעבור למתקפה. הוא מצוי בה מאז חומת מגן. היה עליו להוסיף: ההצלחות רבות, אבל טרם נולדה המלחמה שיש בה אפס קורבנות ואפס טעויות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו