למכבי ת"א יש הקילומטראז' הבינלאומי הגדול ביותר בספורט הישראלי, והנסיעה לארה"ב לשני המשחקים מול מילאנו היא אחת מני רבות. ועדיין "רואד טריפ" כזה מהווה בתקופת ההכנה מסע גיבוש מצוין על מנת להתחבר מחוץ למגרש, כדי שהחיבור יזלוג לתוכו.
הדינמיקה של שהייה בכלי תחבורה נטולי מקום מספק לרגליים ובמלונות יוצרת הווי, הומור פנימי מהסוג המילואימניקי, היכרות קרובה של אינטימיות גברית מאופקת וחלוקת תפקידים: המנהיגים, הליצן, המבוגר האחראי והשתקן, שאומר דברים מאוד חשובים לעיתים רחוקות וכולם מקשיבים לו. השקשוקה הזו יוצרת דבק שמחבר את התפרים הגסים של אינדיבידואלים המגיעים ממקומות שונים לשרת מטרה משותפת.
ואחת המטרות הלא מילוליות של מכבי, גם אם ראשיה לא יודו בכך, אך מעשית היא חותרת לשם - היא רואה את עצמה כנבחרת ישראל בכחול־צהוב, ומסעות כאלה מחזקים את האתוס השקרי הזה. הנבחרת של ארז אדלשטיין? מבחינתם של הצהובים מדובר בנבחרת ב' לאירועי קיץ זניחים. לכן תודגש הסמליות המוגזמת של ההמנון לפני המשחק (גם האיטלקי והאמריקני נוגנו), ודגלי ישראל שביציעים, ואפילו דגלי פלשתין של פעילים עוינים ובזויים, משרתים את מטרתה ומוסיפים לאתוס הציוני, לסטטוס הלאומי, למרצ'נדייז הקופתי ולקיצור התור במשרד הפנים עבור יהודים אבודים דוגמת טיילור רוצ'סטי.
בנסיעות הללו מכבי היא־היא ישראל, בעיני עצמה ואחרים, והיא מחליקה לתפקיד בטבעיות כמו ידו של משה דיין לתוך זו של אולסי לפני משחקים. היא מכבדת באצילות שחקני עבר שלא שכחו להגיד "חומוס" ורומזת שהיתה שמחה להביא את נייט האפמן לביקור בארץ במצבו הטרגי - כי לא מפקירים שבויים בשטח, בטח אם הם יכולים להוסיף שמן ליחסי הציבור (גם את אולסי הצלנו!). הישראלים ביציע הם לא יותר מאוהדים להשכיר, המנצלים את הביקור להקהות מעט את רגשות האשם ולהדהד את ימי חמישי האבודים לפני שהרילוקיישן טרף הכל.
אבל מכבי היא גם העתיד. זו היתה נסיעת התצוגה של דראגן בנדר, בסיבוב דאווין של יהלום הכתר של המנהל המקצועי, והנה הוא יכול לשחק בכמה עמדות והוא נותן גג מהסרטים לג'נטילה, ורק אל תשכחו מי גידל אותו. אל תשכחו גם מי גידל את גל מקל, שהציב למכבי תנאים בלתי אפשריים ולא באמת ספר אותה, או את עומרי כספי, שמרד בכל עצה שקיבל בכדורסל הישראלי ובמיוחד במועדון האם, הכתיב לה דקות משחק בחוזהו והגיע לטופ. אל אל מכבי־תל (אביב).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו