שכול נוגע בשכול

בבית הספר שבו לומד מתן, בנם הבכור של איתם ונעמה, כינסו את כל התלמידים ביום ו' (בתוך חופשת סוכות) לשיחות עם המחנכים. ביה"ס הזה, שבו לומד גם בני, קרוי על שם מייסדו ומנהלו הראשון: הרב מרדכי סחיווסחורדר. סחיווסחורדר נרצח עם רעייתו ושלושה מילדיו בפיגוע במסעדת סבארו, 2001.

משפחת הנקין, שנרצחו בדרכם חזרה ממפגש משפחות באלון מורה, פגשו שם בחברו של איתם, יריב שבו. הוא היה תלמיד תיכון כשלנגד עיניו נרצחו אמו ושלושה מאחיו הקטנים בפיגוע באיתמר, 2002. ביום חמישי נפרד יריב מאיתם בחיבוק עז, נכנס למכוניתו, ועבר במקום הפיגוע דקות ספורות לפני שהמחבלים פתחו באש הרצחנית. המכונית הראשונה שעברה בכביש אחרי הטבח בבני הזוג הנקין היתה של צבי גורן, שאמו לילי דבורה גורן נרצחה בפיגוע הטרקטור בירושלים, 2008. אלו פנינו המדממים. שכול מפותל בשכול, דור ללא מנוח.

בהלוויה של איתם ונעמה עמדה השמש באמצע השמיים והרבנית חנה, אמו של איתם, פתחה את ההספד בהתנצלות על כך שרבבות המלווים סובלים מהחום. בעלייה מההספדים אל מקום הקבורה חווינו כולנו דז'ה וו לשנות האלפיים ההן, כשהלוויה רדפה הלוויה, משפחות חיות נקברו באדמה היבשה, והלכנו בשמש לקבור חברים. נזכרתי בסיסמאות שהנפנו אז, "אחים לא מפקירים", "תנו לצה"ל לנצח". האם לא התקדמנו מאז? המתנחלים שילמו אז ומשלמים היום את המחיר הגבוה ביותר. ביום שישי הכינו תושבי טלמון עוגות ויצאו לחלק בין בתי היישוב השכן והאבל, נריה. רציתי שמישהו ידפוק גם על הדלת שלי עם עוגה. המתנחלים כולם זקוקים היום לכתף מנחמת, לתחושת ביטחון, לידיעה שלא נותרו מאחור.

שוב קוברים הורים את ילדיהם, ושוב יתומים, וילד בן 9 קורע את הלב כשאמר קדיש יתום מהר וברור, צועד לתוך העולם החדש שלו במילים עתיקות בארמית שמהדהדות בבית העלמין הגדול, ואי אפשר לנשום מרוב צער. אבא של נעמה הקריא את השיר של חמוטל בן־יוסף שבו בירכו את בתו ביום הולדתה האחרון: "משיב הרוח/ הוא ישיב על פניך צחות של תינוק חולם", וכל מילה העבירה צמרמורת. המוני נשים מיניקות בכל רחבי הארץ, מכל המגזרים, מבקשות לתרום חלב־אם עבור איתמר התינוק, צחות של תינוק חולם שלא יטעם עוד את חלב אמו. אני מבינה שאין עוד צורך בחלב, אבל המחווה הבלתי רגילה הזאת מחייבת דמע: את חלבו ודמו ייתן העם הזה עבור אחיו.

ההספדים שירטטו את עוצמתם וגודל רוחם של הנרצחים. את החיבור המדהים בין איש לאשתו, שותפות עמוקה שהיתה ביניהם, אהבה עדינה, אצילית. את ההורות הקשובה והמכילה שלהם. את השולחן הערוך שהיה, כמטאפורה תורנית וכמציאות, הבסיס למשפחתיות המלוכדת. הבית התמים והצנוע שהקימו. את הכישרונות הגדולים של שניהם, החדות, היצירה, הענווה, הידיעה של כל מי שהכיר אותם שיגיעו רחוק.

ברשתות החברתיות שאלו כולם: מי יחבק את הילדים, מי יכסה אותם בלילה קר. המפגש עם משפחות הנקין וערמוני, עם ההורים והאחים משני הצדדים, הבהיר שיתמותם הזועקת של ארבעת הילדים - ואין מה שישווה לאבא ואמא - תכוסה בשמיכה דקה והדוקה של אהבה וחיים.