השבת, חול המועד סוכות, לא נמשיך לקרוא בבתי הכנסת את רצף הפרשיות של התורה, אלא נתמקד בענייני החג. כיוון שיום שני הקרוב הוא חג שמחת תורה, שבו נסיים את חמשת החומשים בקריאת פרשת "וזאת הברכה", זאת הזדמנות מצוינת לעסוק בפרשה מיוחדת זו המסיימת את התורה.
שני חלקים לה לפרשה. בחלק הראשון נפרד משה מהעם ומברך את השבטים השונים איש כברכתו, מה שמזכיר לנו את דרך הפרידה של יעקב מבניו במצרים ערב מותו, עת הוא מכנס את כל ילדיו ומברכם.
החלק השני של הפרשה מתאר את אופן הסתלקות משה מהעולם, קבורתו וסיכום פועלו. גם מותו וקבורתו של יעקב אבינו מתוארים בהרחבה בסוף ספר בראשית. אלא שדווקא מתוך הדומה אפשר להצביע על השינוי הגדול בין שתי הקבורות. שני האנשים נפטרים בגיל מבוגר (משה בן 120 ויעקב בן 147) אלא שבעוד עיני יעקב כבדו מזוקן, משה דווקא מתפקד באופן מלא. "לא כהתה עינו ולא נס לחו". משה נפטר כי האלוקים רוצה שיסתלק מן העולם. שני האנשים נפטרים מחוץ לארץ, חרף אהבתם הגדולה לארץ. אולם בעוד אצל יעקב ילדיו נושאים אותו לארץ ישראל בהלוויה מכובדת לעיני כל גויי הארץ, המחזירה את יעקב לאחוזת אבותיו, אצל משה רבנו, גדול הנביאים, תיאור הקבורה מינורי וצנוע הרבה יותר, כמעט מעליב.
מצד אחד, אלוקים קובר אותו ולא ילדיו כמקובל, אולם מקום הקבורה הוא ליד פעור, סמל לעבודה זרה אלילית מהגרועות ביותר. ומה שעוד יותר גרוע, איש לא יודע היכן בדיוק. "ויקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹֽא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּֽה".
מאליה זועקת השאלה: מדוע נגזר גורלו של משה כי לא ייכנס לארץ אחרי מותו ולא יזכה לקבר נורמלי כאחד האדם? מדוע נידון להיקבר כמעט כחיית השדה באיזה מקום נידח? האם זו הקבורה המגיעה לגדול הנביאים?
אחד מגדולי הפרשנים, רבי חזקיה בן מנוח, שפעל במאה ה־13 בצרפת, כתב כך: "שלא ידרשו בו שואלי מתים". חכם אחר, רבי לוי בן גרשון, כתב: "שלא יהפכוהו לאליל". המשותף לתשובות אלו הוא החשש הכבד של התורה מפני מה שיקרה לעם אחרי לכתו של משה. ראינו מה קרה לעם כאשר חשבו כי משה מתעכב לחזור מהר סיני, את חטא העגל קשה למחוק מזיכרוננו הלאומי. התורה חוששת כי מותו של משה יגרום מיידית להפיכתו למוקד לאלילות ואת קברו למרכז לעבודה זרה.
אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו היה משה נפטר בימינו, הרי היו לוקחים כל אביזר שהיה קשור אליו בצורה כלשהי והופכים אותו לסגולה. את זה רצתה התורה לחסוך מאיתנו, לכן בפרק המסיים, התורה נקטה שני צעדים כמעט הפוכים זה לזה. מצד אחד, היא מתארת את תרומת משה לעם ישראל באופן שאין ולא יהיה שני לה. אפילו משיח צדיקנו לא יוכל להיות ענק כמו משה. אך באותה נשימה, היא מדגישה כי משה הוא אדם, וכאדם הוא מת, ואין לאף אחד אשליה שהוא חי. כאדם שמת במקום לא ידוע אי אפשר להופכו לאליל חומרי או כמקום עלייה לרגל שבו יבקשו ישועות. הדבר היחיד שנוכל לספר על מקום הקבורה הוא שהוא ליד אחד האלילים הבזויים.
כשמישהו יעלה את משה על דעתו במושגים של אלילות, מייד ניזכר כולנו בתרבות האלילית של פעור, שנגדה לחם משה בכל מאודו. נזכור כיצד לחם בתקיפות נגד חוטאי העגל ושאר מינים של עובדי אלילים. במקום קבורתו, משה מגלה לנו כי הוא אכן השליח הנאמן של האלוקים לעמו. בחייו ובמותו הוא מלמדנו כי אל לנו להתפתות אחרי אלילים זרים וזולים. עלינו לדעת כי אמונתנו בבורא עולם היא זו שמלווה אותנו לדורות ולא האחיזה בחפצים מוחשיים וחומריים. לא בכדי יופיע הביטוי "תורת משה" בעשרות מקומות במקרא. משה זכה ששמו יונצח בנכסי הרוח של האומה המשמעותיים יותר מכל אבן ומצבה. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו