משחקי הרעב

1מקצועית, רוב הסיכויים שדני פרנקו, מאמן הפועל ירושלים, יכול להיות רגוע. למעט בעיה אקוטית אחת שאליה עוד נגיע בהמשך, הסגל שלו גדול על הליגה בכמה מידות, וזאת למרות ההופעה החלשה שלשום ברבע גמר גביע ווינר מול הפועל ת"א.האלופה היא הקבוצה היחידה בליגה שיכולה להעלות חמישייה שבה יש שני גבוהים ישראלים ברמה גבוהה, והעובדה הזאת נותנת לה גמישות אינסופית ואפשרות לשחק עם הרכבים מסקרנים שהיריבות יצטרכו לשבור את הראש מולם.

אבל אם להסתמך על יום שישי, להפועל ירושלים יש בעיית רעב, או שאולי נכון יותר לומר שאין לה בעיית רעב. השחקנים נראו עייפים, חסרי חשק ומרוקנים ממוטיבציה. לייצר אצל השחקנים את התשוקה הנדרשת ולגרום להם להיראות כמו אלופה אמיתית - כאן יהיה המבחן הגדול ביותר של ירושלים.

האוהדים האדומים יכולים לבוז למכבי ת"א יריבתם המושבעת, אבל היכולת של הארגון הזה לייצר אצל השחקנים רעב תמידי שנוצר בכל עונה מחדש, בלי קשר לכמות התארים שנלקחה בעונה הקודמת, היא משהו שצריך ללמוד אותו, ויהיה מעניין כיצד תעשה זאת האלופה.

2ויש גם בעיה מקצועית שאותה היה אפשר לחזות מהרגע שהסגל הושלם - המחסור במסה הגנתית באזור הצבע. דיאור פישר וטוני גפני מסוגלים לחסום, אבל שניהם דקיקים ונותרו חסרי מענה לפורוורד אתלטי כמו כריס אוונס. ינסי גייטס דווקא חזר מהחופשה עם כמה קילוגרמים עודפים, אבל בטח שהוא לא האיש שיעצור את גבוהי היורוקאפ, ולכן זוהי נורת אזהרה בוהקת.

3וכמה מילים על הקבוצה של עודד קטש. אם לא היינו יודעים שהעונה רק התחילה, היה אפשר לחשוב שהפועל ת"א רצה יחד כבר כמה חודשים טובים. נכון, החוכמה היא להיראות טוב ביוני ולא בספטמבר, אבל לאדומים יש בסיס טוב, ועם עוזר שאמון על הצד ההגנתי (שרון אברהמי) לצד מאמן התקפה ידוע כמו קטש, יש סיבה לאופטימיות בדרייב אין.