46 שנים אני עוקב בתוקף תפקידי אחרי החלטות ממשלה מהסוג שאושר אמש בקבינט המדיני. הן הכרחיות, בלעדיהן לא תוכל ישראל להתמודד עם הטרור הפלשתיני ולמגרו לתקופה ארוכה עד שישוב ויתעורר בסיבוב הבא.
בחודש הראשון שבו עשיתי ככתב מדיני צעיר מטעם "הארץ", סיפרו לי שני שרים ויועץ בכיר כמה הם מתייסרים ששנה קודם לא הציגו שאלות לקראת פעולת הגמול של צה"ל בכראמה, שנסתיימה בנפגעים רבים. מאז נרשמו החלטות ממשלה לוחמניות רבות וראויות. לא כולן.
השרים הצביעו והיו משוכנעים כי פתרו את הבעיה. אחת ההחלטות היתה היציאה למלחמת לבנון השנייה, שלמחרתה הפצירו בי אהוד ברק ודן מרידור לדבר על ליבו של אהוד אולמרט למחוק את צהלת הניצחון העתידי מעל פניו, וסירבתי. מאז שמעתי על קרב כראמה ידוע לי כי גם החלטות נכונות מהזן שאושר אמש פה אחד בקבינט צורכות הרבה שאלות מקדימות.
אין ספק ששוטרים חייבים לירות על מנת לפגוע במחבל חמוש באבן ובבקבוק תבערה, אבל כיצד יקבעו כי הטרוריסט מסכן חיי אדם אחר הנמצא במרחק רב? או שההחלטה אמש היא רישיון לירות כמו במערב הפרוע? וקל להעריך מתי מיידה האבנים בן 8 ומתי בן 30, אבל איך יבדילו לגבי נער שהוא בין קטין לבגיר? ההגנה העצמית היא זכות מוקנית, אבל בעידן שבו פועל בית הדין הבינלאומי בהאג אסור לקבלה בהצבעה חפוזה. הדחף הישראלי המובן והמוצדק עלול להיות לה למכשלה.
עוד צרור בעיות: הרי דווקא לנוכח החרפת כללי הירי עלולים הפלשתינים לשלוח לרחוב רק ילדים מצוידים באבנים, ומה יעשו צה"ל והמשטרה? צריך לתת את הדעת מראש. גם עונשי המינימום מובנים. להערכתי, חרף ההסתייגות מהם ראוי לנסותם לכמה חודשים. אבל ארבע שנים? לילד־שבאב שטוף שנאה ליהודים, שבכל זאת לא גרם נזק לגוף? לפי ההחלטה, השופט אינו רק רשאי לשולחו לכלא לארבע שנים אלא חייב לעשות כן. עולה התהייה אם לא עדיף להימנע מהחלטת ממשלה, ובמקומה להנחות את הפרקליטות לבקש בעליון מאסר ממושך כסמן לבתי המשפט הנמוכים יותר.
ענישה תקיפה נחוצה. הממשלה מבינה זאת נכון. אבל פזיזות בהחמרת העונשים - ירי, מאסר ממושך בעיקר - הם מתכונים לצהלת קרב בפתיחת המערכה ומוקד למבוכה לקראת סיומה. הכיוון ראוי לגיבוי, העיבוד עדיין בוסר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו