מטרת הביקור: מינימום חיכוך ישראלי־רוסי

זימונם של גדי איזנקוט והרצי הלוי למפגש בין בנימין נתניהו לבין ולדימיר פוטין מעיד כי המסע למוסקבה נועד להיות ענייני. לא ניסיון לשכנע את רוסיה להדיר רגלה מסוריה הבוערת אלא לקבוע קווי תיחום לפעילותה הצבאית כדי למנוע חיכוך עם צה"ל. הרוסים מעוניינים בכך, ישראל עוד יותר. בהתייצבה מול טייסים וחיילים רוסים נוהגת ישראל לפי הכלל של משה דיין, מצמידה את אוזנה אל נתיב הפילים ומאזינה ברוב קשב. הזהירות היא עליונה.

אך ישראל אינה יכולה לוותר על קווים אדומים גם אם מדובר בצבא הרוסי, שאינו דאעש וחיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים. ייתכן כי מול לוחמיו של פוטין יש לישראל שרטוט אחר של קווים אדומים, אבל שדה הלחימה אינו נשאר דף חלק. יש שרטוטים, ולמתיחתם הברורה זומנו הרמטכ"ל וראש אמ"ן למוסקבה.

הנוכחות הרוסית באמצעות מטוסי סוחוי 27 וציוד אחר על אדמת סוריה נתקלת בתגובה ישראלית סבירה של "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי". מאז נודע כי דאעש לוחם בבשאר אסד נמנעה ישראל מלצהול נוכח כישלונותיו, למרות שרצח את אזרחיו בגזים והוא החוליה המחברת והמרכזית בציר הרשע איראן־חיזבאללה. קבלת פנים זו מאפיינת גם את עמדתה כלפי המעורבות הרוסית.

אילו ידעה כי רוסיה תביס את דאעש; ואילו הוכח כי תבקע את הקשר הגורדי בין טהרן של עלי חמינאי לבין דמשק של אסד כי אז יכלה ישראל ליטול בהסכמה מסוימת את הנוכחות הרוסית סמוך לגבולה. הרי הניסיון מלמד כי היו אירועים שבהם ליבתה מוסקבה את האש (ששת הימים, 67') אבל גם מיתנה את אנואר סאדאת (1972) עד כי גירש את מומחיה מעל אדמת מצרים. מה הפעם?

לכך נוספת תהייה. שיתוף הפעולה הרוסי־אמריקני נסתיים מזמן. המתח בין שתי המעצמות הנחלשות הולך וגואה. אפשר שהנשיא הבא בבית הלבן - רפובליקני כדמוקרט - יתמיד בקו של זקיפות מול הקרמלין, וישראל שוב תמצא עצמה בנקודת הספר הרחוקה ביותר של המחנה המערבי בעימותו עם פוטין. אין סיבה להתגעגע למצב זה.

רק שאין לאל ידה של ישראל אלא את מה שמצוי בטווח יכולתה, וזה לתחום הבנה עם רוסיה לעתיד הנראה לעין ולקוות כי לא ייווצר מצב שבו היא הולכת ושוקעת במדבריות סוריה, בואכה ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו