כלי רצח בהישג יד

כלי ההרג שמכוון לרצוח אותי לא צריך אגרת רישוי, אישור רופא ומטווח בכל שלוש שנים. הוא מונח ברבבותיו על ההרים והגבעות שביניהם אנו נוסעים. דרושה רק כף יד מאוגרפת, תנועת שריר לא מסובכת - ורצח אם ותינוק הוא קל וזמין באופן שמגדיר מחדש את המושג "הישג יד". רצח בהישג ידך. רק תתכופף.

אני לא יודעת מתי יציינו ההיסטוריונים את פרוץ האינתיפאדה השלישית. עבורנו, תושבי ירושלים, יהודה ושומרון, היא כאן לפחות מאז מבצע עמוד ענן לפני שלוש שנים. חזרתי אז עם בעלי מבית החולים עם תינוק חדש. בנסיעה הביתה כיסיתי אותו שוב ושוב, מכבה את המזגן שלא יהיה לו קר, ואז חוששת שאין לו אוויר, מורידה את השמיכה ומחזירה את המזגן. מבקשת מאייל שייסע לאט בסיבובים, שלא תהיה לו בחילה. מודאגת בגלל הצהבת שלו, והעובדה שצריך לחזור מחר לבית החולים לבדיקות. ואיך יקבלו אותו הילדים האחרים בבית. ואם התנועות האלה של הפה לא אומרות שהוא מתחיל להיות רעב עכשיו, באמצע הנסיעה. מייד אחרינו נסעה ענת, שכנה שלי. בקבוק תבערה פגע ברכב שלה, בדיוק באותו סיבוב שבו חששתי שתהיה לו בחילה.

לתנועת האבנים והבקבוקים יש איזו לוויית חן רומנטית: פריקת זעם לא מזיקה של צעירים בעלי חיבה לקרקע ולרגביה. פרקליט המדינה החליט לפני כחצי שנה שלא להורות על פתיחה בחקירה נגד עמירה הס, שכתבה בעיתון הארץ כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות". המאמר של הס צוטט באתר האינטרנט של אש"ף. לפני כשלוש שנים פסק בית המשפט הצבאי בשומרון כי יידוי אבנים אינו בהכרח ניסיון להרוג, וזיכה מעבירת ניסיון רצח ארבעה פלשתינים שהשליכו אבן בקוטר 20 ס"מ לעבר מכונית ופגעו בראשה של בת 12. "זו עבירה בעלת חומרה משתנה בכפוף לנסיבות", כתב אב בית הדין, "...היא יכולה להיות מעשה קונדס ללא פוטנציאל נזק".

הטחת סלעים בגולגולות יהודים לא יכולה להיחשב עוד מעשה קונדס. לא אחרי הנרצחים אדל ביטון, אשר פלמר ובנו־יחידו יהונתן, אלכס לבלוביץ' ושאר הרוגי ה"מטאפורה להתנגדות". הפתרונות העצובים, המחלישים, של הצבת קירות בטון, התמגנות והשתכפצות לא יכולים להגן לבדם על מי שלא נחוש להיות ריבון במדינתו. מאבני הארץ הזאת בנתה התנועה הציונית ערים ומפעלים, בתי ספר ובתי חולים. אבל יש אנשים עם לב של אבן, שמבקשים לבנות מהן מצבות לנופלים הבאים.