הפגישה במוסקבה: סיכון וסיכוי

החלטתו של רה"מ בנימין נתניהו לאחוז את השור בקרניו ולצאת לביקור ברוסיה, מלווה ברמטכ"ל ובראש אמ"ן, לפגישה עם הנשיא פוטין, היא נכונה, למרות המתח הגובר בהר הבית ובירושלים. שהרי לא פעם לא מה שדחוף ובוער הוא גם החשוב ובעל המשמעות האסטרטגית לטווח הארוך. אחרי הכל, המפתח לטיפול באלימות הפלשתינית בירושלים מצוי כולו בידי ישראל. כל שנדרש הוא אורך רוח, יד קשה ונחושה, וכמובן שורה של צעדים מבצעיים, משפטיים ואחרים לטיפול בהסתה, בהתלהמות ובהפרות הסדר של המון פרוע, לרוב בני נוער וצעירים, במזרחה של ירושלים.

לא כך המצב בחזיתות הפעולה האחרות, בדרום בגבול רצועת עזה ובעיקר בצפון, בגבול סוריה ולבנון. שם ישראל היא אחד משורה של שחקנים, ולא פעם היוזמה כלל אינה בידיה וגם לא המפתח לפתרון ולרגיעה.

כידוע, נפל בחזית הצפונית דבר בשבועות האחרונים עם הגברת מעורבותה של רוסיה בסוריה, ובעקבותיה גם של איראן. במעורבות זו יש כדי להבטיח את שרידותו של בשאר אל־אסד על כיסאו וגם להעניק לשליט הסורי ולבעלי בריתו מחיזבאללה ביטחון עצמי, שאותו נעדרו כל עוד נמצאו כשגבם היה אל הקיר לנוכח ההישגים הצבאיים של ארגון דאעש ושל קבוצות איסלאמיות רדיקליות אחרות בשדות הקרב בסוריה.

את החשש בישראל מפני עליית דאעש בסוריה מחליף עתה חשש מפני כינונה של "סוריה קטנה", לכאורה בשליטת בשאר אל־אסד אבל בפועל בדומיננטיות של איראן ושל חיזבאללה. ומה שחמור יותר, זו עלולה להיות "סוריה קטנה" שהכל - אסד, איראן וחיזבאללה - נהנים בה ממטרייה רוסית. לתרחיש כזה עלולים גם האמריקנים לתת את ידם, שכן כמו בעיראק, הם עשויים לכפוף עקרונות למען המלחמה בדאעש, ואפילו להשלים עם לוחמים איראנים ולוחמי חיזבאללה הלוחמים בדאעש על אדמת סוריה.

איום יידוי האבנים והשלכת בקבוקי התבערה בשכונות הערביות של ירושלים אינו זהה לאיום של עשרות אלפי טילים מתקדמים, המצויים בידי חיזבאללה, ולפוטנציאל ההיזק לאורך הגבול ברמת הגולן של חוליות טרור המופעלות בידי איראן. בנוכחות הרוסית בסוריה יש כאמור כדי לפגוע ביכולת הישראלית לפעול בחופשיות נגד איום זה ויש בה גם כדי לתת זריקת עידוד, גם אם לא בכוונה, לפעילות מסוכנת זו.

אך בנוכחות הרוסית יש גם סיכוי, ולא רק סיכון, שכן רוסיה עשויה לשמש גורם מרסן. אחרי הכל, בשאר זקוק לפוטין לא פחות משהוא זקוק לאיראן ולחיזבאללה. פוטין, ולא האיראנים, הוא שמחזיק את המפתח לבלום כל מהלך או החלטה בזירה הבינלאומית נגד סוריה, והוא גם היחיד שיכול להרתיע את המערב ממהלך שכזה. כמו כן, בניגוד לאיראנים ולחיזבאללה, אין פניו של פוטין להפוך לשליטה של סוריה ולשנות את פניה, למשל להעביר את תושביה העלאווים והאחרים תהליך שיעיזציה נוסח איראן. כל שפוטין רוצה הוא קידום האינטרסים שלו והבטחת מאחזים צבאיים עבור צבאו, ומבחינה זו הוא שותף נוח יותר לבשאר. ולבסוף, לפוטין קשר ישיר גם עם וושינגטון וגם עם ירושלים.

על דברים אלו ואחרים אפשר אפוא לדבר עם הרוסים. למשל, כיצד משמרים יכולת פעולה חופשית של ישראל בסוריה, שממילא אינה מכוונת להפיל את המשטר הסורי, וזאת יודעים גם בדמשק וגם במוסקבה. או כיצד מרסנים את הנוכחות הגוברת של איראן וחיזבאללה בסוריה ומבטיחים שלא תאיים על ישראל.

באופן אירוני ולנוכח החולשה האמריקנית, הופכת רוסיה לשחקן חשוב, שבידו לקשור את הקצוות שבעבר רק וושינגטון היתה מסוגלת לקשור או להתיר. קשריה הטובים של מוסקבה עם ירושלים אבל גם עם טהרן ודמשק, ולאחרונה גם עם ריאד וקהיר, מעניקים לה הזדמנות למלא תפקיד חיובי של מתווך ומבטיחים יציבות ושקט, שמעולם לא היו בידיה. את כל זה צריך נתניהו להסביר לפוטין.