"טיפשות היא לחזור על אותה פעולה, ובכל פעם לצפות לתוצאה אחרת". אימרה זו מיוחסת לאלברט איינשטיין. דומה הדבר לחמאס ולרשות הפלשתינית המנהלים שוב ושוב מאבק זהה במטרותיו. גם בהיותם מסוכסכים ומפולגים ביניהם, חובטים הפלשתינים את ראשם בקיר הישראלי בלי לשים לב לכך שהנסיבות האזוריות והעולמיות השתנו לרעתם, ולא זאת בלבד שהם מקבלים את אותה תוצאה, אלא שהנסיבות הגיאו־פוליטיות באזור ובעולם החלישו אותם וחיזקו דווקא את הצד הישראלי.
בעוד חמאס והרשות הפלשתינית מצויים בעימות מסלים ביניהם על השליטה בעם הפלשתיני, התפרקותן של מדינות כגון סוריה, עיראק ולוב יצרה רעב ואסון הומניטרי שהביאו לבעיית פליטים חסרת תקדים.
האיום הרובץ על המדינות הסוניות האחרות במזרח התיכון, הן מאימת הרדיקליזם האיסלאמי הסוני והן מאימת איראן השיעית המתגרענת, הביא לשינוי דרמטי לרעה במערכת הכוחות הבין־הערבית. מערכת מסייעת זו, שלפי תסריטים פלשתיניים עכשוויים ועתידיים היתה אמורה להמשיך ולתמוך כלכלית וצבאית במאבקם המדיני והצבאי לחיסולה העתידי של ישראל, שינתה פניה.
השינויים במערך הכוחות והאינטרסים של מדינות כגון ארה"ב ורוסיה והארגונים הפועלים באזור ממצבים את ישראל דווקא כמדינה מחוזקת וככזו שמעמדה האסטרטגי חשוב אפילו למדינות ערב הנלחמות עתה על חייהן, כבעלת ברית חשאית או גלויה. מתברר כי מערך שיקולים אסטרטגי זה חשוב להן עתה הרבה יותר מהנרטיב הפלשתיני, שאותו המציאו הערבים בעבר כדי לנגח את ישראל, להסיט את זעם ההמונים מעוולות משטריהם ולאחד בכך את שורותיהם נגדה.
במציאות הכאוטית שבה מצויים העולם הערבי ואירופה איש אינו מתייחס עוד ברצינות לסיפורי ה"כיבוש" ולנרטיב האנכרוניסטי של הפליטים הפלשתינים. נוכח האסון האזורי והאירופי מתגמד סיפורם של הפלשתינים והופך לאנקדוטה שולית. זכות היתר שהיקנה המערב לפלשתינים כ"פליטים אקסקלוסיביים" לא תישמר.
נוכח התעקשותה של הרשות הפלשתינית שלא להיענות להצעות ישראל וסירובם לחזור למשא ומתן נוצר הרושם כי הם אינם ערים לאובדן העניין העולמי בבעייתם. התחמשות חמאס והיערכותו לסבב עימות נוסף עם ישראל מצביעות על כך שהוא אינו ער די הצורך לזעם המפעפע נגדו בקרב תושבי עזה ואינו מפנים כי המדינות הערביות והאיסלאמיות שתמכו בו מוראלית, כלכלית וצבאית, הכוללות בין היתר את סעודיה, קטאר וטורקיה, מצויות בקשיים בשל האיום האיראני ומאוימות גם מצד אחיו האיסלאמיסטים הסונים, אנשי דאעש.
העימותים הפנימיים ברחוב הפלשתיני בשטחים ובתפוצה ואובדן מקומם המניפולטיבי של הפלשתינים כשחקן מרכזי על במת האזור חודרים אט־אט לתודעת ההנהגה הפלשתינית. זמן רב הצליחו הפלשתינים להטעות רבים לחשוב כי הבעיה הפלשתינית היא מוקד אי השקט העולמי. אסון המזרח התיכון טפח על פני העולם וסתר אגדה שקרית אנטי־ישראלית זו.
בסיטואציה הנוכחית ברור כי נוכח חולשת הרשות הפלשתינית, נפילת אזור איו"ש בידי חמאס תהיה תסריט אימה המאיים הן על ירדן והן על ישראל. הקניית מעמד מדינה סוברנית לפלשתינים בגדה המערבית שתכלול שליטה על מעברי הגבול והנמלים תעביר את נחשולי "דאעש" והאיסלאמיסטים לגדה ותהפוך את השטח היחיד השקט במזרח התיכון לגיא הריגה.
מתברר כי המתכונת הנוכחית המפורזת, שבה שולטים הפלשתינים על עצמם בשטחים, כשברשותם דגל, המנון ודרכון, היא המקסימום שיוכלו לקבל אי פעם. כל שינוי בסטטוס זה יביא לגיהינום על ירדן, ישראל והפלשתינים גם יחד, ויכשיל בעצם כל ניסיון להביא שלום על המזה"ת.
הנרטיב שלהם מתמסמס
לאורך ההיסטוריה הפעילו הפלשתינים תמיד את הר הבית במצבים של אובדן דרך כחבית אבק שריפה וכטריגר לשפיכות דמים. היתה זו מבחינתם דרך "לשרוף את המועדון" ולטרוף את הקלפים מחדש, כטריק ישן וטוב עוד מתקופת ראשית הציונות להרוגים ולהסלמה במצב.
ירדן ההאשמית, שומרת מסגד אל־אקצא בירושלים כחלק מהלגיטימיות של הכתר, יושבת על המדוכה. לפי ההסכם עם ישראל, הם מייצגים את האיסלאם בהר הבית, ונלחמים בנחישות ברצון הפלשתיני לנשלם ולכונן בירה פלשתינית שתשלול את הלגיטימיות הישראלית בעיר. מנגד, מנסים הפלשתינים בכוח לנכס לעצמם את הר הבית ומתיימרים לייצג גם את הנוצרים בירושלים, שהרי לטענתם, "ישו היה פלשתיני" ומעולם לא היה מקדש עברי בירושלים.
הירדנים מבינים את צעדי ישראל נגד האיסלאמיסטים, אך בשל בעיותיהם עם האיסלאמיסטים מבית ובשל בעיות מיליוני הפליטים החדשים הצובאים על שטחי הממלכה מבית ומחוץ, הם חייבים לשחרר הצהרות אנטי־ישראליות.
העובדות בשטח והבנייה העברית בירושלים סתמו את הגולל על חלוקתה. אך האמת היא שאין לפלשתינים דבר בירושלים. כיוון שלא היתה מעולם מדינה ושמה פלשתין, היא לא נכבשה מעולם. לכן, ממילא לא היתה בירה למדינה שמעולם לא היתה.
הנרטיב הפלשתיני בירושלים הולך ומתמסמס. במהלך "צוק איתן" ירה חמאס טילי קסאם לעבר מסגדי וכנסיות ירושלים, ועתה טוענים חאלד משעל וארדואן נשיא טורקיה כי אל־אקצא בסכנה. בנסיבות שבהן מפוצצים אנשי דאעש וג'בהת א־נוסרה מסגדים וכנסיות על ראש אחיהם המוסלמים, קשה להאמין שהפלשתינים דואגים באמת ובתמים לאל־אקצא.
מסתמן חשד כי לצורכיהם הפוליטיים הם מוכנים אפילו לסכן את ביטחון המסגד. לרבים קל הרבה יותר להאמין כי ישראל, המקום היציב והבטוח ביותר במזה"ת, היא השומרת על אל־אקצא טוב יותר מכל המוסלמים ומדינות ערב הרעועות ממילא.
המצב ברש"פ ובחמאס "על הפנים", והעולם מבשר רעות לבעיה הפלשתינית. חמאס משקיע בהתעצמות ולא ברווחת ההמונים הזועמים נגדו בעזה, ומשאביו מדולדלים בגלל השתלטות המצרים על נתיבי ההברחה בסיני. הרשות הפלשתינית מסוכסכת ונתונה במלחמות ירושה ותהיות בדבר המשך הדרך ובעימות קיומי עם חמאס. משום כך אינה מעבירה כספים לעזה ומסכלת ניסיונות פוטש של חמאס נגדה בגדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו