הבית בצפת מילא תמיד תפקיד חשוב בחייו, גם כאשר ויתר עליו, גם כאשר החליט להודיע על ויתורו ברבים. כאב הפליטות צרב את נפשו, אך כאבו הגדול ביותר היה על מותו של בנו, מאזן. בשנות ה־60, בקרב קבוצת המייסדים הקטנה של אש"ף, אבו מאזן נחשב לאיש השקט. בדומה לחבריו, הוא חלק עוינות קשה ליהודים שהגיעו לפלשתינה וביקשו להשתלט עליה וגם לישראל שקמה על אדמה ערבית. אך יום אחד נתקל במידע בעיתון או בספר שהפתיע אותו, שלפיו קבוצת העולים הגדולה בישראל היא זו שהגיעה ממדינות ערב. הוא היה משוכנע כי הרוב הישראלי הוא אשכנזי. מאותו רגע, אי שם בלבנון של שנות ה־70, קרא את כל מה שמצא על ישראל. חבריו, ש"תפסו אותו על חם", החלו לחשוד בו, בחצי חיוך, כי התאהב במדינת היהודים, והוא היה צריך לחזור ולהבטיח להם כי הוא עושה זאת בבחינת "דע את האויב".
הוא למד על ישראל, האמין כי הפלשתינים והישראלים חייבים להגיע להסדר מדיני כלשהו והשתכנע כי המפתח נמצא בידי הישראלים שהגיעו ממדינות ערב, משום שהם, לכאורה, היו צריכים לזכור שכנות טובה מהי ולהבין כי אפשר לשחזר אותה גם בארץ המקודשת לשני העמים. לימים שאל אותי מדוע טעה כל כך ואיך לא הבין שדווקא בקרב הישראלים ממוצא מזרחי יש עוינות גדולה כלפי הערבים. אמרתי לו שכל הסבר שלי יהיה בבחינת פסיכולוגיה בגרוש, אך ייתכן שלא כל כך טעה כמו שחשב.
בין שותפות לשררה
ערפאת היה היו"ר הבלתי מעורער של אש"ף, ועבאס כיהן כמספר שתיים: מזכ"ל הוועד הפועל של הארגון. הוא היה נאמן לערפאת כשם שלא אהב אותו. "אם מנהיג פירושו לעמוד מול המון משולהב ולחזור שלוש פעמים על כל סיסמה נבובה, אני לא אהיה מנהיג לעולם", אמר לי פעם. ואולי צדק. עבאס לא הגיע לעזה עם ערפאת אלא חודשים אחדים מאוחר יותר, וסירב לכהן כשר בממשלתו. בתהליך אוסלו פעלנו במקביל, אך לא נפגשנו אף פעם. לראשונה ראיתיו ב־13 בספטמבר, לאחר החתימה על ההסכם, והשיחה קלחה כאילו היינו מיודעים משכבר. חודש אחר כך, כאשר הצעתי לערפאת לפתוח בשיחות בלתי רשמיות כדי להגיע לטיוטה משותפת באשר להסכם הקבע, לא היסס ואמר כי השותף הפלשתיני שלי ימשיך להיות מחמוד עבאס.
שנתיים עבדנו על הנייר הראשון בהיסטוריה המשותפת, שפירט, במילים ובמפות, את תוואי הפתרון. ב־31 באוקטובר 1995 הגיע אבו מאזן למשרדי בתל אביב כדי לחגוג את סיום העבודה. שנינו קיווינו שיהיה אפשר לקצר באופן משמעותי את משך הסדר הביניים, כדי להגיע מהר ככל האפשר להסדר קבע. אבל לפני שהספקתי להראות את הנייר לראש הממשלה דאז יצחק רבין, הוא נרצח. מחליפו, שמעון פרס, לא חשב שבנסיבות שנוצרו יהיה אפשר להוביל מהלך רדיקלי כל כך. המסמך לא נחתם על ידינו, ועבאס לא שש לאשר את קיומו; הוא עשה זאת רק בעת ביקורו בישראל של היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, סנדי ברגר, במאי 2000.
בשנים 1999-1996 נהגנו להיפגש בהרצליה, בביתו של מוחמד בסיוני, שגריר מצרים בישראל, עם נמרוד נוביק וסאיב עריקאת למטרת גיבוש רעיונות לקראת "הסכם וואי", שהסתיים בנכונות ממשלת נתניהו הראשונה לסגת מ־13.1 אחוזים בגדה המערבית, ולהעבירם לרשות הפלשתינית. ב־2003 כפה העולם על ערפאת למנות את אבו מאזן לראש ממשלתו. ערפאת לא אהב את הרעיון, ואבו מאזן אף לא הצטיין בניהול. חשבתי שיהיה אפשר לנצל את מעמדו החדש כדי לקיים תהליך מדיני מול אש"ף, אך ראש הממשלה דאז אריאל שרון לא חיפש הזדמנויות כאלה. שמונת החודשים שבהם כיהן עבאס כראש ממשלה היו סיוט עבורו, עד להפגנה רבת משתתפים שערפאת אירגן ומימן מאחורי הקלעים אשר קראה להתפטרותו.
במהלך חודשים ארוכים נמצא עבאס מחוץ למעגל הפוליטי. נפגשנו פעמים אחדות כדי לשמוע את דעתו על הטיוטות ל"יוזמת ז'נבה", הוא העיר ותמך מאוד במהלך. יום אחד הציע שנקיים שיחה פילוסופית בדירת נציג אש"ף בירדן, שהיתה ביתו השני. היה זה יום מרתק, שבו עבאס פרש בפניי את משנתו, את השינויים שחלו בה במהלך השנים ואת דעתו בנוגע למתרחש בגדה המערבית ובעזה. הוא סיפר על שיחותיו עם ערפאת במהלך האינתיפאדה השנייה, שבהן ניסה לשכנעו לא לתת יד להמשך המאבק בישראל, משום שמי שמשלם על כך את המחיר הגבוה יותר הוא הפלשתינים, אך ללא הועיל.עוד הסביר אבו מאזן עד כמה הוא רחוק מן השררה, אך אמר כי הוא משוכנע שכאשר יסיים ערפאת את תפקידו (מה שנראה אז רחוק מאוד), יגיעו אליו, משום שהוא אחרון "האבות המייסדים" וכי הוא היחיד שמסוגל למנוע פילוג באש"ף. הוא ראה עצמו מנהיג מעבר, לזמן קצר ביותר, שבמהלכו יכשיר מישהו מן הדור הצעיר, ויעביר לידיו את הלפיד.
לאחר מות ערפאת מונה עבאס לממלא מקומו עד לבחירות לנשיאות, ומצא את עצמו במערכת בחירות שהצחיקה אותו. הוא הצליח להתבונן בה מבחוץ, ובכלל זה בתפקידו־שלו, וסיפר לי על אותם אירועים, מציקים למחצה, שבהם אנשי הביטחון שלו מילטו אותו מפני הקהל האוהד. פעם הבריחו אותו מן החלון מפני גל אנשים שהסתער עליו בהתלהבות, ובפעם אחרת הורו לו למהר ולסובב את ידית חלון המכונית, לפני שההמון יבקש ללחוץ את ידו: הוא עשה זאת מהר כל כך, עד שנאלץ להיפרד מן הפרק העליון של הקמיצה בידו.
כשנבחר עבאס לתפקיד נשיא הרשות הפלשתינית,
היה נדמה כי הוא המועמד האידיאלי למשא ומתן עם ישראל, אבל שלושה ראשי ממשלה, בזה אחר זה, לא הצליחו להגיע להסכם עם האיש שהגיע כבר מזמן למסקנה שעתיד הפלשתינים הוא בהסדר כולל עם ישראל, שהכריז מעל כל במה כי השימוש באלימות פסול בכל מצב, כי כפליט פלשתיני אין הוא רואה עצמו שב לביתו וכי התיאום הביטחוני עם ישראל הוא "קדוש".
עבאס חזר על כמה משגיאות קודמו. הוא התאהב בתפקיד ולא הזדרז להעביר את הלפיד למישהו אחר, הוא היסס במקרים שבהם היה עליו להחליט והפך חשדן כלפי כל מי שלא הסכים איתו, עד שהביא לפיטוריו של ראש הממשלה המוצלח סלאם פיאד, ולאחרונה לפיטוריו של מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, יאסר עבד רבו. אבל מותר, כבר עכשיו, להתגעגע לאנטי־גיבור הזה, שהאמין בכל ליבו כי האינטרס הלאומי של עמו כרוך באינטרס שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו