"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שקיפות וכבוד לזיהוי הפוליטי

,עודכן

בוויכוח הניטש מעת לעת סביב שאלת הכנסת הפוליטיקה לבתי הספר, מתחדדת השאלה אם תלמידים צריכים לשמוע מפי המורה מהן עמדותיו הפוליטיות. לטעמי, עידן הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות הופך את השאלה לאנכרוניסטית ולמיותרת, אך למען הסר ספק אדגיש: התלמידים חייבים לדעת! לשמחתי, מתברר שאיני בעמדת מיעוט. באחת מתוכניות הבוקר הוצג סקר המעיד כי כ־47% מהתלמידים (הבוגרים) מבקשים לדעת עם מה מוריהם מזדהים ומהי עמדתם הפוליטית.

ההתחבטות בשאלה הזו מחזירה אותי עשרות שנים אחורה, לשנות "הסודיות הפוליטית", שנדרשה ממי שלא היה "מאנשינו", לא רק במקומות העבודה, שבהם יותר עדיף היה שיהיה לך "פנקס אדום" (סמלו המובהק של גוש "העבודה" בגלגוליו השונים), אלא גם בבתי הספר. לספרי הלימוד היה נרטיב אחד שביטא את "הצד" של השלטון, לא רק בשאלות הכיבוש או שחרור, גירוש או בריחה, עצמאות צודקת או נכבה, אלא גם בהעלמה מוחלטת של תרומת ארגוני האצ"ל והלח"י למפעל התקומה ולמאבק השחרור שהוביל להקמת המדינה. אין בכוונתי לפתוח כאן ויכוח עם העבר. ייתכן שהסידור הזה היה נכון לזמנו והתאים לצרכיה של מדינה תינוקת שאך זה נולדה. צבע אחד לאהבת המולדת.

העניין הוא שמאז חלפו כמעט שבעה עשורים, והעולם כולו התחלף. מדורת השבט התפזרה לגצים, ולכל אחד בעירה משל עצמו, נרטיב משל עצמו ובמה משלו להפיץ את תורתו. בעולם שכזה, התביעה דווקא מהמורים להיכנס למכונת כביסה אחת עד שיאבדו את צבעם המקורי ויתערבבו צבעיהם אלה באלה, יותר משהיא מטופשת, היא פשוט לא מציאותית.

ב־2015 התלמידים חשופים למידע אינסופי. הם צרכני תקשורת מודעים, שלומדים בגיל צעיר לדעת כי כל דיווח הוא תלוי "אג'נדה", לכל הצגת "עובדה" יש צד שני. החיים כרשומון. ואם אינם לומדים זאת בעצמם, חובת מערכת החינוך ללמדם. עליהם לדעת שכאשר סלב שולח תמונה באינסטגרם הוא מקדם מוצר. יש לו אינטרסים. וכמו הסלב גם המורה שלהם לא חף מסדר יום ו/או אינטרסים. וכשהכל ממילא גלוי, אי אפשר ואיננו רוצים שמי שמחנך ומלמד את ילדינו יהיה פלקט שנמצא בארון מכל סוג שהוא.

כשהמורים בכיתה מלמדים היסטוריה או אזרחות או ספרות או מה שלא יהיה, הם בוחרים את הדגשים שלהם ואת מה שחשוב להם שהתלמידים ישמעו. והכרחי שבעמדם בפני תלמידיהם, ובייחוד הבוגרים שבהם, יציגו בגלוי את עמדותיהם הפוליטיות (שאותן ממילא יוכלו לגלות דרך הרשתות החברתיות). וחובתם לומר בהגינות, כך אני רואה את פני הדברים, מה דעתכם? ויציגו את הוויכוח. ואת מגוון הדעות. וישלחו אותם לחקור. ויפתחו אצלם לא רק חשיבה עצמאית, סקרנות ויכולת להביע דעה בלא מורא, אלא בעיקר כבוד למי שהם ולמה שהם. עם הנצח לא צריך לחשוש שהשקיפות בבתי הספר תביס אותו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר