המוסיקה חייבת להימשך

רובי וויליאמס, MØ, בקסטריט בויז, וואן ריפבליק, אנגלברט המפרדינק, סוזן וגה, ג'וליאן קזבלנקס, דמיאן מארלי, פרפיום ג'ניוס, פינלי קוויי, קוקורוזי, בובי מקפרין, צ'יק קוריאה, כריס בראון, סווייד, האנטלרז, מריה קארי, אלט ג'יי, קיי'ס צ'ויס, בון ג'ובי, קניה ווסט, איביי. הרשימה הארוכה הזו היא רק חלק קטן מרכבת ארוכה של אמנים ומוסיקאים מחו"ל, שהגיעו ויגיעו השנה להופיע בישראל. היא לא כוללת עשרות אמנים שמגיעים לפסטיבלים דוגמת פסטיבל הג'אז באילת או פסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, היא לא כוללת עשרות אמני אינדי נפלאים שמגיעים לארץ בשיא פעילותם ותהילתם, היא לא כוללת עשרות תקליטנים ואמני מוסיקה אלקטרונית שמגיעים להרביץ את משנתם על הרחבות בארץ הקודש, היא לא כוללת תחומים ודיסציפלינות אחרים שאינם מוסיקה. הקיץ הישראלי של 2015 משופע בהופעות חו"ל בצורה חסרת תקדים, וזה קורה למרות כל הקשיים.

יש הקשיים האובייקטיביים - המיקום הגיאוגרפי של ישראל שמקשה על הגעה אליה כחלק מסיבוב הופעות אירופי; חוסר בולט בלוקיישנים מתאימים להופעות ענק; העלויות העצומות של ההפקה; הסיכון שבחוסר היענות של הקהל, וכמובן - סכנת הביטול המרחפת באוויר עד לרגע תחילת ההופעה. לקשיים האלו הצטרף בשנים האחרונות עוד קושי אחד גדול ודרמטי במיוחד - החרם התרבותי שיזם ומקדם ארגון ה־BDS. החרם הזה מנע (זמנית) את הופעתם של הפיקסיז בישראל ועצר גם את אלביס קוסטלו, לורן היל ונוספים, אבל נראה שלאחרונה איבד מכוחו ומהלגיטימיות שלו. האיומים שהפעיל הארגון בשבוע שעבר על מארגני פסטיבל הרגאיי Rototom בספרד לבטל את הופעתו של המוסיקאי היהודי מתיסיהו עד שיביע תמיכה במאבק הפלשתיני, חשפו משנה אנטישמית וגזענית והתנהלות אלימה. מה שנראה בתחילה כמאיים וכמשנה כללי משחק, התברר כעיכוב זמני בדרך לנורמליזציה.

אז נכון, הנורמליזציה הזו היא בחיתוליה, ויש עוד דרך ארוכה לעבור עד שנוכל לחיות כאן חיים שקטים, שוויוניים ונורמליים באמת, אבל הקיץ הזה מסמן שאנחנו בדרך לשם. כי למרות כל הקולות הקוראים להחרים, ולמרות החום הנוראי, ולמרות הקשיים הטכניים, ולמרות העלויות, ולמרות שרק בקיץ הקודם התחוללה כאן מלחמה, כמה רגעים של שקט יחסי הולידו קיץ משופע בהופעות ובקונצרטים בינלאומיים. בדיוק בנקודה הזו אפשר להבין כיצד אמנות בכלל, ומוסיקה בפרט, יכולות ליצור עולם טוב יותר. רוב האמנים שמגיעים לכאן, ודמיאן מארלי היה דוגמה מושלמת לכך, מודעים לחלוטין למורכבות המצב, אבל בוחרים להגיע בכל זאת. הם בוחרים להגיע כדי להשמיע את דעתם באופן בלתי אמצעי לרבבות מעריצים ולנצל את השפעתם כדי ליצור שינוי. הם באים להופיע בפני אנשים, ולא בפני ממשלות. הם מאמינים שעדיף לחוות בעצמם ולא להסתמך על סיפורים סובייקטיביים של אחרים. ככה, ללא חרם ועם אומץ ונחישות, אפשר ליצור את השינוי. תקופות ארוכות יותר של שקט יגדילו את ההיצע האמנותי והתרבותי שמגיע לכאן. ניסיונות כנים להגיע להסדר יאירו את האזור באור חדש ובהיר יותר. עמים שרוצים נורמליות ינצחו מנהיגים שמעודדים קיפאון. למוסיקה אסור להפסיק לעולם.