הרב קוק: יחיד ומיוחד

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) נפטר בגיל 70 לפני 80 שנה, ב־1 בספטמבר 1935. התפילות שנישאו על מנת להבריאו ממחלת הסרטן שתקפה אותו לא הועילו. גם לא השם שהוסיפו לו ברגע האחרון: "יחיזקיהו". האבל ביישוב היה כבד. לא בעדה החרדית, לא במאה שערים בירושלים, גם לא אצל הסאטמרים. שם נהגו לכנותו "אפיקורוס" ולשרוף את דיוקנו במדורות ל"ג בעומר, על שחבר לציונים והקל בהנחיות לשנות השמיטה.

הרב קוק היה איש מרתק, שלא רצה לתייג את עצמו, ששינה את דעותיו במשך השנים (בעיקר ממתינות דתית לשמרנות גוברת), אך בכל שלב נטה לבטא אותן בקול, ללא חשש. חלוצי ההתיישבות הקולקטיבית, שרובם ככולם היו חילונים, ואפילו חילונים להכעיס, זכו ממנו לגיבוי בלתי צפוי. יכול מאוד להיות שהוא ראה בהם "חמורו של משיח" (כיוון שראה בשיבה לארץ ישראל חלק מן השיבה ליהדות), אבל ברור שתמיכתו העניקה להם סוג של חגורת ביטחון אל מול היישוב הישן, והם היו זקוקים לכך, גם אם לא הודו בדבר.

 

•   •   •

 

הוא נולד בעיירה קטנה בלטביה. אביו היה "מתנגד", ואמו באה ממשפחה של חסידי חב"ד. תמונותיו, כשהוא חובש שטריימל, מעידות שהצד של אמו ניצח. המכה המשפחתית המשמעותית ניחתה עליו זמן לא רב לאחר נישואיו. הוא התחתן בגיל 19 עם בתו של ראש ישיבת פוניבז' בליטא, וכבר בגיל 21 מצא עצמו אלמן ומטפל בבת. שנה אחר כך נשא לאישה את בת דודתה של אשתו המנוחה.

בשנות ה־20 שלו כיהן כרב בעיירה זיימל, ובלע ספרים בנושאים יהודיים ובנושאים פילוסופיים. הוא שקע בקבלה, קרא את כתבי אפלטון, שפינוזה, הגל וקאנט - והושפע מכולם. את ספרו הראשון הקדיש דווקא לשאלה מהו המקום המדויק להנחת תפילין, והספר הפך לרב־מכר יהודי, לאחר מסע שערך קוק בקהילות היהודיות בגליציה להצגתו.

שמו נודע ברבים, והוא הפך רבה של קהילת בויסק הגדולה והאמידה יחסית. ראשי הקהילה קיבלו את הידיעה כי הוא מתייחס להזמנה להפוך לרב הראשי של יפו כעלבון. היה זה יואל משה סלומון המפורסם שהזמינו לעיר שנמצאה זה שנתיים בלי רב, ואשר נזקקה, לדעתו, לטיפול שורש דתי. חותנו, הרב האדר"ת (אליהו דוד רבינוביץ' תאומים), שכבר עלה לארץ ישראל, לחץ עליו מאוד לבוא; רבנים חשובים ובהם יעב"ץ, שכבר עבר ללונדון, קראו לו לא להתפתות לארץ ישראל; ואילו עשירי בויסק החליטו להציע לו שכר גבוה בהרבה מזה שהיה עתיד לקבל ביפו.

הוא החליט לעלות ולהפוך לרב הראשי של יפו והמושבות. על פי תפיסת עולמו, היתה מצוות יישוב הארץ החשובה שבמצוות, ואילו הכפירה הדתית של החלוצים היהודים - חלק ממהפכה דתית.

השנים הראשונות בארץ היו שנות הפריצה הגדולה שלו, כשהוא מתמודד עם המתח שבין הדת והמודרנה, טוען כי תורת האבולוציה עולה בקנה אחד עם התורה וכי יש לה רמזים בקבלה, ומקים את בית הספר תחכמוני, אשר היה בית הספר היחיד ששילב באותן שנים לימודי חול וקודש.

עד מהרה הפך חביבם של החלוצים, והקל בהלכות הכרוכות בנושאים חקלאיים (בעיקר בדיני שמיטה). הקרע בין תנועת המזרח, הציונית, לבין אגודת ישראל האנטי־ציונית לא היה לרוחו, והוא ניסה לאחות אותו ולגשר עליו ללא הצלחה.

ב־1914 נסע לשווייץ, לכנס העולמי של אגודת ישראל, כדי לנסות להשפיע על מפלגה זו להתקרב לתנועה הציונית. הוא נכשל כליל במשימתו, אך מחיר הנסיעה היה כבד מאוד - הוא נקלע לאירופה בתחילת מלחמת העולם הראשונה ונאלץ להישאר בה עד תום המלחמה (כמו כמה ארץ־ישראלים אחרים, ובהם ש"י עגנון). הוא לא ביזבז את הזמן, כיהן כרב בלונדון ומילא תפקיד בהשפעה על ממשלת בריטניה לייצר את הצהרת בלפור.

כשחזר ארצה, מאוכזב מיכולתן של שתי המפלגות הדתיות לשתף פעולה זו עם זו, החליט להקים מפלגה משלו, "דגל ירושלים", שהיתה תנועה חרדית־ציונית.

בשלב מסוים היה אופטימי מאוד באשר לסיכוייה של התנועה החדשה, ובנו, צבי יהודה, נשלח על ידיו לקהילות יהודיות בעולם, כדי לשכנען לתמוך בה, אך למרות מילות נימוסים שלהן זכה הבן, תמיכה גדולה לא נשקפה למפלגה החדשה, והרב קוק הסיר אותה מן המדף. מעכשיו הקדיש את מאמציו להקמת הרבנות הראשית, וב־1920 התמנה לרב הראשי האשכנזי הראשון.

הוא כתב הרבה, ואפשר למצוא בכתביו ביטוי לתפיסות עולם שונות: הוא הקדים את אהבת האדם לאהבת ישראל, קרא לכבד את האוכלוסייה הערבית, אך קבע שבלימודי הרפואה יש להשתמש בגוויות של גויים, כיוון ש"הגוף היהודי קדוש". הוא גם קבע כי "ההבדל בין הנשמה היהודית ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה". כמו כן, הוא התנגד בכל תוקף להצבעת נשים בבחירות לכנסת ישראל.

כשהקים את "הישיבה המרכזית העולמית" (אשר כונתה אחר כך "מרכז הרב"), ב־1923, שהיתה הישיבה הראשונה בארץ שלימדה בעברית, עמד על כך שתוכנית הלימודים שלה תכלול גם לימודי פילוסופיה, היסטוריה ומדעים, אך כאשר התברר שהישיבה מלמדת לימודי קודש בלבד, לא נאבק על עקרונות השילוב שלו. הוא הכריז כי "הישן יתחדש והחדש יתקדש", אך בפועל, ככל שהשפעתו גדלה, כך נזהר יותר משינויים מרחיקי לכת.

כרב ראשי מילא תפקיד ציבורי חשוב. הוא לא חשש לבקר את שלטונות המנדט, ולאחר רצח ארלוזורוב יצא במסע למניעת הוצאתו להורג של אברהם סטבסקי אשר הואשם (בטעות) ברציחתו. השמאל, שהיה משוכנע כי הרצח הגיע מחוגי הימין, לא אהב את המהלך הזה, של הרב החביב עליו.

הוא היה איש אופטימי מאוד, שהאמין בהתקדמות העולם לעבר עתיד טוב יותר. הוא האמין בהגשמת חלומות הנביאים והמאמינים בתיקון עולם, ובצורך לגשר בין שונים. כיוון שנפטר שנים אחדות לפני השואה, לא היה עליו ליישב את תפיסתו עם המציאות הנוראה באירופה.

רבים, כולל בנו, הציגו עצמם כממשיכיו, אבל איש מהם לא המשיך אותו באמת. המנהיגות החרדית התרחקה מן הלימודים הכלליים, והמנהיגים הדתיים־לאומיים פנו ללאומנות קיצונית. הראי"ה נותר יחיד ומיוחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו