ככל שהדקות עברו להן באיטיות בלתי נסבלת והמשחק השני של מכבי תל אביב מול פ.צ. באזל במוקדמות ליגת האלופות הגיע לאט לאט לסיומו הרי שבאוויר עמדה תחושה אותה ניתן לתאר בצורה מטפורית : הנה, כמו אין ספור קבוצות ישראליות לפנינו, הגענו אל הבאר הקרויה ליגת האלופות, אך בשל הלחץ של באזל אנו עלולים ליפול שוב, לחטוף גול לקראת הסוף ולא נשתה מאותה באר שאנחנו כה כמהים למימיה המתוקים שמשמעותם השתתפות בליגת הכדורגל הטובה בעולם.
אך התחושה הזאת לוותה בדיסוננס, שלא לומר דיסוננס חריף, משום שבניגוד אליה עמדה גם אמונה. אותה אמונה מכביסטית של ניצחון בניגוד לכל סיכוי ומצוינות ישראלית המבוססת על עזרה מבחוץ שאת מקור שורשיה ניתן למצוא בצורה אירונית באותו משפט בלתי נשכח במערכון המפורסם של הגשש החיוור "סלים וארזה" : "בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה". אז בפרפראזה יהיה זה נכון לומר שהאמונה ניצחה הפעם גם את פ.צ. באזל.
ההעפלה הזאת של מכבי תל אביב לליגת האלופות מתוקה מכל כך הרבה סיבות וראוי להדגיש שתיים מהן: היא מגיעה לאחר שנים שבהן הקבוצות הישראליות כושלות במפעלים האירופים והיא מגיעה לאחר שהיינו כבר פעמיים עם רגל וחצי בקבר: גם הניצחון מול פלזן וגם השוויון מול באזל.
יש מי ששוכחים, אך חשוב לזכור כי מכבי החלה את מוקדמות ליגת האלופות בהפסד מביך ומעיק להיברניאנס – הקבוצה הקטנה ממלטה. אם יש לקח שאנו למדים ממשחקיה של מכבי במוקדמות ליגת האלופות, והלקח הזה תקף לעוד תחומי חיים של הישראלים, הוא שלפעמים יש להתאזר בסבלנות ולא למהר ולשפוט. היום אנו מביטים בגיחוך על פרשנים שמיהרו לשפוט את המאמן סלבישה יוקאנוביץ' אבל אלו אותם פרשנים שאוהדי הכדורגל הישראליים נאלצים לשמוע ולקרוא שוב ושוב. יש לקוות שאולי הפעם הם ילמדו את הלקח באמת ויהיו מעט יותר מקצועיים.
אז המכביזם חזר לאופנה דרך הווינריות הבלתי נגמרת של ערן זהבי, ווינריות שיש לקוות שהוא יביא עמו אל הנבחרת הלאומית, אך אי אפשר שלא לשים לב למקצועיות של יורדי קרויף, מקצועיות לצד סבלנות. מאז שהגיע, מכבי לא מפסיקה לזכות בתארים ומשיגה עוד ועוד מטרות אשר נראו לנו בעבר דמיוניות. קרויף הסביר בעבר שדברים לוקחים זמן – הסביר וצדק. לשמחתנו.
היו הרבה דברים לחשוב עליהם בסוף המשחק או למעשה כל כך הרבה דברים טובים: כיצד מכבי עשתה את הבלתי ייאמן, כיצד היא "אכזבה" את שונאיה, כיצד נחפש כרטיסי טיסה, מלונות וכרטיסים למשחקים מול הקבוצות הגדולות של אירופה. לי באופן אישי ישנה תקווה שמכבי תפתח את הדלתות לקבוצות ישראליות אחרות – דבר שיוביל לשיפור הרמה של הנבחרת הלאומית.
בסוף המשחק אני חשבתי בעיקר על מני לוי. השחקן שלנו שכה אוהב את מכבי ושהתמוטט לפני 13 שנים. לאחר האליפות הראשונה בעידן החדש הלך מיטש גולדהאר, הבעלים של הקבוצה, להקדיש לו את אותה אליפות. אני בטוח שכל אוהדיה של מכבי לא שוכחים את לוי והיו רוצים להקדיש לו את ההעפלה.
ועכשיו נעבור לברצלונה, מדריד, מינכן, רומא, טורינו או כל עיר אירופית אחרת שמיוצגת על ידי אחת מתוך 31 הקבוצות האחרות המשתתפות במפעל.
הכותב הוא מנהל אגף הסברה וקשרי חוץ של תנועת הליכוד טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
